אה, תודה רבה! אבל הוא עדיין לא שומע - יש לו אח גדול מעליו'
ערב אחד, על משכבי בלילות, נזכרתי במשפט שהיה שגור על לשונו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל "נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי מוותר מפסיד". באותו רגע הרגשתי שננסך בי כוח לקבל את ההחלטה הנכונה. החלטתי: להתגבר על רצוני, להתעלות מעל עצמי ולמחול על כבודי באמונה שלמה שלא אפסיד מכך. קמתי בבוקר והודעתי לאימא שמבחינתי האח הצעיר יכול להתחיל בשידוכים.
אמא הייתה מופתעת ונרגשת, שלא לומר נרעשת, אך לא מיהרה לשלול את הרעיון.
כלומר: היה נראה שלכך המתינו.
אמא הביעה הערכה גדולה על "החלטתך האצילית". הודתה לי מאוד, וכמובן בירכה אותי ממעמקי הלב שבזכות הויתור אזכה לישועה בקרוב ממש!
נולדתי כבן-בכור במשפחה. אני הפכתי את אבא ל"אבא". אני זכיתי תמיד לעגלה חדשה! לבגדים חדשים! לא היה אח מעלי שיעביר לי "יד שניה".
מקנאים? לא כדאי לכם... תמיד הרגשתי שאחי הקטן גדול ממני. הוא היה מוכשר ומתמיד ממני, התקבל לישיבות טובות יותר, הצליח בחברה ועשה רק נחת להורים. ואני - בחור מן השורה.
כאשר הגעתי לשידוכים היו לי מעט מאוד הצעות. חלקן פוגעות, ואילו ההצעות הטובות תמיד הורידו אותי מהפרק בשלב כזה או אחר. כך חלפו להן שנתיים קשות, והישועה לא נראתה באופק.
יום אחד - והיה זה בין הזמנים - צלצל הפלאפון של אבא שיחי'. לחרדתי אני שומע את אבא אומר את המשפט הבא: 'אה, תודה רבה! אבל הוא עדיין לא שומע - יש לו אח גדול מעליו'.
את אשר יגורתי בא!!!
כאשר התקרית חזרה על עצמה מספר פעמים נוספות, הבנתי שאני כבר מעכב את הבא בתור.
***
התחלתי להרהר בסוגיה: האם מתבקש ממני לאַפשר לאחי להמשיך בדרכו? אבל לא הייתי מסוגל לענות לעצמי תשובה.
שאחי הקטן יעקוף אותי גם בזה?! זה יותר מידי בשבילי! לא מסוגל לשאת את החרפה הזו.
אבל מצד שני גם היו יסורי-מצפון: מדוע שאמנע מאחי לבנות את ביתו בשביל להציל את כבודי האבוד? מדוע הוא צריך להתעכב בגללי?
התחבטתי ביני לבין עצמי לא יום ולא יומיים, לילות ארוכים! אבל, בפועל, התקשיתי לעשות את הצעד המעשי בכיוון הנכון...
***
ערב אחד, על משכבי בלילות, נזכרתי במשפט שהיה שגור על לשונו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל "נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי מוותר מפסיד". באותו רגע הרגשתי שננסך בי כוח לקבל את ההחלטה הנכונה. החלטתי: להתגבר על רצוני, להתעלות מעל עצמי ולמחול על כבודי באמונה שלמה שלא אפסיד מכך. קמתי בבוקר והודעתי לאימא שמבחינתי האח הצעיר יכול להתחיל בשידוכים.
אמא הייתה מופתעת ונרגשת, שלא לומר נרעשת, אך לא מיהרה לשלול את הרעיון.
כלומר: היה נראה שלכך המתינו.
אמא הביעה הערכה גדולה על "החלטתך האצילית". הודתה לי מאוד, וכמובן בירכה אותי ממעמקי הלב שבזכות הויתור אזכה לישועה בקרוב ממש!
***
הברכה שלה כנראה התקיימה באחי הצעיר: בתוך חודשיים התארס...
הבית נכנס לסחרור של הכנות שמחות לחתונה, ואני נותרתי אי-שם מאחור.
כמובן שדחקתי את הכל פנימה. גם באירוסין וגם בחתונה שמחתי ורקדתי עם כולם "צהלתו על פניו"... אבל בפנים הייתי שבור ורצוץ. אולי אפילו מרוסק?
כל איחול נוסף של "בקרוב אצלך..." העמיק אצלי את הבושה. ומתוך הכאב עלו וצפו מחשבות: איך ייתכן לומר שהמוותר לא מפסיד, הנה אני ויתרתי, הבאתי על עצמי עלבון שכזה - ומה?!
כמובן שמיד דחיתי את המחשבות הללו. הזכרתי לעצמי שוב ושוב שמה שלא יהיה עשיתי דבר גדול מאוד. כל הצורך בהבטחה של "לא ראיתי מוותר מפסיד" נועד להעניק לנו כח לוותר, אבל מהרגע שכבר וויתרנו חלילה וחלילה שנהיה בגדר "תוהה על הראשונות" ונתחרט על המעשה הטוב שעשינו.
אז מדוע בכל זאת לא מגיעה הישועה? מי יודע חשבונות שמים!
***
הפעם זה היה רציני ביותר.
חצי שנה לאחר נישואי אחי הצעיר הגיעה הצעה קסומה. משהו מיוחד שמעולם לא הגיע.
הכל רץ, הסתדר על הצד היותר טוב, עד שמהר מאוד מצאתי את עצמי מאורס עם הצעה שלא יכולתי לאחל לעצמי טובה ממנה.
נרגש ומתקשה להאמין, ניצבתי לי שם ב"ווארט" שהתקיים בבית הכלה. אורחים נכנסו בזה אחר זה לאחל מזל-טוב. הייתי מאושר עלי אדמות!
פתאום אני שומע את אמא שלי מכריזה: 'אוּ-הוּ' - ברוכה הבאה השדכנית!' עד לאותו רגע כלל לא התעניינתי מי השדכנית, ולפתע אני מגלה שזו לא אחרת מאשר...
ניחשתם נכון.
גיסתי. אשתו של אחי הצעיר. וכמו שאומרים: כל מילה נוספת - מיותרת.
