"אדוני. אני מבטיח לך. אם אי פעם אתקל באדם קרוב אליך, אסייע לו. היה שלום אדם טוב"
לא עבר זמן רב ונדמה היה לי כי מצאתי את מבוקשי. ממולי, במרכזה של ערימת אשפה גדולה, היה מונח ארגז ירקות, קצת ישנים אבל ראויים לאכילה. התחלתי לחפור בערימת האשפה ולפלס את דרכי אל הירקות, כשלפתע חשתי כי עוקבים אחרי. הסתובבתי במהירות לאחוריי, ולתדהמתי הרבה, עמדתי מול אקדח שלוף שכוון לעברי על ידי חייל נאצי. דקה תמימה ניצבתי מולו קפואה על מקומי. אני בבגדים מוזנחים, רזה ורעבה, והוא במדים מצוחצחים נתון במגפיים מבריקות, כשהאקדח השחור לפות בידיו היציבות. לא הוצאתי מילה מפי. החייל התבונן סביבותיו, בדק כי איש אינו שומע אותו, ושאל: האם יש לך קשר עם יהודי בשם ליברמן? עניתי לו כי אני יודעת שלאבי היה חבר טוב, עיתונאי, שהתעסק בכתיבת ספרים ומאמרים, אך איני מכירה אותו ואין לי מושג איפוא הוא.
שוב השתררה דממה. החייל הרים את ראשו, כנזכר בנשכחות מימים עברו, השפיל את אקדחו וסימן לי שאברח. ניצלתי. חיי ניתנו לי במתנה בזכות אותו ליברמן, שהיה חבר של אבא שלי.
לפני עשרות שנים שנה התפרסם בארץ ישראל סיפור מעניין, שחצה גבולות ויבשות ועשה לו כנפיים בקרב ציבורים נרחבים. הר"ר מ. וויס הי"ו, מוותיקי הקוראים, עדיין זוכר את המעשה הלז, שחרת את רישומו בנפשו, והוא ניאות לשתף בו את קוראי הגליון.
היה זה יום אפרורי ומשמים כאשר על דלת מעונו של מר ליברמן, עיתונאי אמריקני שהגיע לביקור בישראל, התדפקה גברת אלמונית. שעות מספר לפני כן, היא התקשרה אל מר ליברמן וביקשה להיפגש עמו בדחיפות.
ראה אדוני, פרשה האשה את בקשתה, אני אספר לך את חציו הראשון של הסיפור שהתרחש עמי, ואתה תשלים לי אותו. ליברמן עשה אזניו כאפרכסת, והאשה החלה לספר:
נערה צעירה הייתי כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. חברותי, כולן, נלקחו למקומות מהם לא שבו לעולם. גם הורי ומשפחתי הלכו לבלי שוב. בעזרת ידידה נכריה הצלחתי לרכוש תעודות מזוייפות, שבעזרתן עלה בידי להתחמק מידו הרצחנית של השטן.
כך חלפו להם חדשים רבים, עד שפעם אחת נתקלתי בקצין אס. אס. בעל עיניים חדות. הלה ביקש את תעודותי, משמש בהן, בדק שוב ושוב, והחליט כי אני משקרת. את יהודיה, סינן לעברי, לא תצליחי להסתיר את זה. כל תחנוני ובקשותי נדחו על הסף, ונלקחתי על ידו לבניין הגסטאפו, שם עינו אותי קשות, לא הרפו, אבל אני התעקשתי, לא וויתרתי. - ימים ארוכים חקרו אותי הרשעים, ובסופו של דבר השתחררתי.
מאותו יום לא העזתי לצאת לרחוב. פני היהודיים הסגירו אותי פעם אחת, ולא אביתי לסכן את עצמי פעם נוספת. איני צריכה לספר לך, מר ליברמן, את התלאות שעברו עלי. אתה וודאי מתאר לעצמך איך מרגישה בחורה יהודיה צעירה לימים, שכל משפחתה עלתה בארובות הכבשנים, והיא מסתתרת כאיילה פצועה הנרדפת על ידי כלבי צייד.
יום אחד רעבתי ללחם. היה זה לאחר תקופה ארוכה של מחסור באוכל, והרגשתי שאם לא אשיג כעת מזון, אמות. אזרתי אומץ ויצאתי העירה לנסות למצוא דבר מאכל כל שהוא.
לא עבר זמן רב ונדמה היה לי כי מצאתי את מבוקשי. ממולי, במרכזה של ערימת אשפה גדולה, היה מונח ארגז ירקות, קצת ישנים אבל ראויים לאכילה. התחלתי לחפור בערימת האשפה ולפלס את דרכי אל הירקות, כשלפתע חשתי כי עוקבים אחרי. הסתובבתי במהירות לאחוריי, ולתדהמתי הרבה, עמדתי מול אקדח שלוף שכוון לעברי על ידי חייל נאצי. דקה תמימה ניצבתי מולו קפואה על מקומי. אני בבגדים מוזנחים, רזה ורעבה, והוא במדים מצוחצחים נתון במגפיים מבריקות, כשהאקדח השחור לפות בידיו היציבות. לא הוצאתי מילה מפי. החייל התבונן סביבותיו, בדק כי איש אינו שומע אותו, ושאל: האם יש לך קשר עם יהודי בשם ליברמן? עניתי לו כי אני יודעת שלאבי היה חבר טוב, עיתונאי, שהתעסק בכתיבת ספרים ומאמרים, אך איני מכירה אותו ואין לי מושג איפוא הוא.
שוב השתררה דממה. החייל הרים את ראשו, כנזכר בנשכחות מימים עברו, השפיל את אקדחו וסימן לי שאברח. ניצלתי. חיי ניתנו לי במתנה בזכות אותו ליברמן, שהיה חבר של אבא שלי. אדוני! אתה הוא אותו ליברמן שבזכותו ניצלתי! אולי תוכל לומר לי מה יש לך, או מה היה לך עם אותו חייל נאצי, שנזכר בך רגע לפני שעמד לרצוח יהודיה?
קירבתי את מצחי אל החלון הקר, סיפר מר ליברמן לאחר מכן, סגרתי את עיני, וניסיתי לדלות מנבכי מוחי פרט כל שהוא שיכול לקשר אותי עם נער נוצרי שהפך לחייל נאצי.
טיפות גשם קטנות זלגו היישר לכיווני ונחבטו בשמשת החלון שנרעדה קלות. הגשם החל להכות בזגוגית בעצמה, ובבת אחת ננערתי ממקומי.
נזכרתי. היו לו עיניים חומות? צלקת מעל האף? כן, את בטוחה? ובכן, הרי זה מדהים, פשוט מדהים, אספר לך את השתלשלות האירועים.
נער צעיר שישב על גדר אבן עתיקה, נעץ בי עיניים חומות. מתוכן נשקף ייאוש וסבל. התבוננתי בבגדיו המוזנחים, בשערו הפרוע ובפניו הרזות. הוא היה נער נטוש, ראו זאת עליו מיד. ידיו תלויות היו ברישול לצידי גופו, ומבטו התחנן ברחמים.
היה זה בגרמניה. 18 שנים לפני פרוץ המלחמה. אני נשלחתי על ידי מערכת העיתון שבה עבדתי, בארצות הברית, לכתוב סדרת מאמרים על הכפרים והעיירות הנידחים שבגרמניה. כך, מצאתי את עצמי בשעת ליל מאוחרת, משוטט בסמטאות כפר שכוח ומוזנח, מתוך רצון לחוות ולשאוף אל קרבי את הווי הכפר, את תחושות האנשים המתגוררים במקום שאיש לא שמע עליו, את רצונותיהם, אם יש להם כאלו, את דעתם על השלטון, על חייהם, ובכלל.
ואז, סמוך לחצות, כאשר אנשי הכפר נמו על יצועם זה מכבר, צעדתי בדרכי למעוני, ונתקלתי במבטו העצוב של הנער. מדוע הנך כאן? בקור, בלילה, האם אין לך בית? שאלתי אותו. כאן ביתי, ענה הנער, והצביע על ספסל שניצב בתוך כנסיה סמוכה.
רחמי נכמרו על הנער האומלל. בלא אומר ודברים, הובלתי אותו למעוני, האכלתי אותו במיטב המאכלים שהיו עמי, הצעתי לפניו מיטה ושמיכה לשינת הלילה, ובבוקר, טרם נפרדנו, הענקתי לו בגדים; מכנסיים, חולצות, גרביים, הכל, כל מה שבן אנוש זקוק לו. הנער לחץ את ידי בחום וביקש לדעת את שמי. ליברמן, אמרתי לו. הוא גם ביקש לדעת במה אני עוסק והשבתי לו כי אני עיתונאי העוסק בכתיבת ספרים ומאמרים. הנער עמד על סף מעוני, וכשדמעות זולגות מעיניו הניח את ידו על לוח לבו ולחש: "אדוני. אני מבטיח לך. אם אי פעם אתקל באדם קרוב אליך, אסייע לו. היה שלום אדם טוב".
ר' מ. וייס נשען לאחור על מסעד הכסא ואומר בהתרגשות, באותו מר ליברמן התקיים שלח לחמך על פני המים. הוא זכה להציל נפש יהודיה וזכות כבירה זו התגלגלה לידיו על ידי מעשה טוב
שהוא עשה שנים הרבה לפני כן.
כאשר יהודי עושה מעשה טוב, אף אם אין הוא רואה מיידית את התוצאות החיוביות שנגרמו בשל המעשה הטוב, עליו לדעת, כי כפי שאדם הזורק אבן למרחקים, גם אם יארך זמן רב, בסופו של דבר היא תחזור אל הקרקע, כך גם מעשה טוב שעושה אדם, בסופו של דבר, הרי הוא מיטיב עם עצמו ועם זולתו.
