אביו הזדעק ממקומו ואמר: "בשום פנים ואופן לא תמשיך שם. לעולם לא אסכים שהבן שלי יהיה תלוי באחרים. לך וראה כיצד הציבור החרדי חי בקושי".

מתח רב שרר בקרב בני הבית לקראת פתיחת הצוואה, ותדהמה גדולה אחזה בכל הנוכחים למקרא השורות הראשונות של הצוואה, בהן כתב הסבא כך: "בראשית דבריי, אני קובע בנוכחות עורך דיני, כי 50 אחוז מכל שווי נכסיי ביום שאפטר, יהיה שייך בשלימות לנכדי היקר – זה היחיד הלומד תורה בישיבה, המעמיד את העולם בזכות תורתו, ובמידותיו הנאצלות ובמעשיו הטובים, ראוי הוא לרשת חצי מכל נכסיי, אשר היא הזכות הגדולה לנשמתי בעולם האמת", ורק אחר כך חילק בין כל הקרובים את שאר ירושתו.

את המעשה המדהים הבא סיפר הרה"ג רבי ניסן גולדברג, ר"מ בישיבת 'אור ישראל' הגדולה: היה זה לפני כמה שנים בעיר 'פתח תקוה'. באחת המשפחות הגדולות, החל אחד הבנים לעשות תפנית בחייו – הוא נכנס למסגרת של תלמוד תורה בחינוך התורני. היה זה דבר פלא, שכן כל ילדי המשפחה המורחבת גדלו במוסדות ממלכתיים. ואם תשאלו כיצד זה קרה?... סבו של הנער, אשר זיק של יהדות עדיין מפעם בו, ביקש מבנו (אביו של אותו נער), שישלח את הילד לבית ספר דתי, כדי שיידע לפחות להיות שליח ציבור ולומר קדיש בבוא היום.

האב הסכים, אך התנה מראש שהלימודים בבית הספר הדתי יהיו "רק עד כיתה ה', ומיד לאחר מכן יעבור הילד לבית ספר רגיל על מנת שיקבל השכלה גבוהה, ויוכל לפתח קריירה שתפרנס אותו בעתיד בכבוד. אם הוא ימשיך בחינוך התורני וישקיע בלימוד התורה – לא יוכל להסתדר בחיים ולהתפרנס. לכן, אסכים אבא לבקשתך עד כיתה ה' בלבד". הילד נשלח למוסד התורני, ושם קיבל חינוך וערכים לשמירת המצוות, כיבוד הורים, מעלת לימוד התורה ועבודה על המידות בדרך ארץ.

הילד נקשר מאוד לבית הספר ולאווירה השוררת שם, ובעיקר נקשרה נפשו אל אחד המחנכים, אשר היווה לו אוזן קשבת והרעיף עליו המון חום ואהבה. הבחור צמח ופרח והגיע לדרגות גבוהות במעלות התורה והיראה. והנה, באמצע כיתה ה' האב הזכיר לבנו ולכל משפחתו, כי בעוד חודשים ספורים מסתיים התנאי, ועל הבן לחזור לבית ספר שיחדיר לו לימודי חול ברמה גבוהה, על מנת להכשירו להצליח בחיים. הבן אמר לאביו, כי הוא כל כך מחובר לבורא עולם, ואת ההנאה שיש לו בלימוד התורה הוא לא מוכן להחליף בשום דבר שבעולם.

אביו הזדעק ממקומו ואמר: "בשום פנים ואופן לא תמשיך שם. לעולם לא אסכים שהבן שלי יהיה תלוי באחרים. לך וראה כיצד הציבור החרדי חי בקושי". "אבא יקר", פנה הבן לאביו, "רבים מהורי חבריי הינם אברכים השוקדים על התורה, ולא חסר להם מאומה. לכולם יש בית משלהם ולא חסר להם אוכל בבית. הם אכן חיים בצניעות, אך בורא עולם הוא הזן ומפרנס כל אדם, ואין הדבר תלוי בכוח ובתבונת האדם. הרב בשיעור דיבר על כך שלכל אדם בשמיים נקבע טרם בריאתו האם יהיה עשיר או עני, והשתדלותו היא רק גזירה לעונש של אדם הראשון".

האב שגדל כל חייו על 'כוחי ועוצם ידי', דחה את הדברים בזעם: "אתה רוצה להיות נטל על המשפחה?!... אף אחד לא יעזור לך ואתה תהיה מסכן". אבל הבן הצדיק לא נרתע. "אבא יקר, אני כבר בחור בוגר והחלטתי. אין כמו דרך ה' והתורה. בורא עולם שדואג לכולנו כל בוקר לבריאות בכל איברי הגוף, הוא זה הדואג לפרנסה להולכים בדרכו ובפרט ללומדי התורה. אני אמשיך בע"ה לישיבה קדושה גם אם תתנגד. אני מוכן לעזוב את הבית – אם לא תקבל אותי כבחור ישיבה, מפני שאני יודע שזה הדבר הטוב ביותר בשבילי ובשבילך, וביום מן הימים אתה תברך אותי על כל רגע של לימוד תורה".

האב צעק על בנו לעיני המשפחה: אתה תראה שאתה תהיה מסכן, אני לא אעזור לך ולא אכיר בך. לך לישיבה, ומצידי גם תהיה בסוף אברך שמקבל 1,111 שקלים בחודש וחי בעוני מחפיר כל ימיו". "אמרתי לך כבר אבא", השיב הבן, "פרנסה נגזרה משמיים, וטרם בריאת האדם הוכרז אם יהיה עשיר או עני. בוא וראה כמה אברכים לומדים כל חייהם בכולל, וב"ה שהם מסודרים ומפרנסים את ילדיהם ומחתנים אותם בכבוד. וכל זה מאוצרו של בורא עולם". האב צעק על בנו: "לך מכאן, אתה לא הבן שלי", וגירש אותו מהבית. "העולם הזה לא נחמד כמו שאתה חושב, אם תלמד לימוד חול ותשקיע – תצליח, ואם לא – תהיה מסכן כל חייך".

שנת הלימודים של כיתה ה' הגיע לסיומה, והבן פנה שוב לאביו בדמעות ובתחנונים שישאירנו בבית הספר החרדי עוד שנה אחת. לאחר הפצרות מרובות נעתר האב לבקשה, כשהוא מדגיש: "אני מוכן לעוד שנה אחת בלבד, לא יותר מכך". אמו של הילד, שהגיעה מבית מסורתי, היתה דווקא מרוצה מאוד מצורת החינוך המוענקת לו, ועמדה כל העת לצדו. היא נהנתה לראות כיצד הוא מכבד אותם, איך הוא לומד בלילה, כששאר בני גילו זרוקים ברחובות ומגיעים בשעות מאוחרות של הלילה.

הדיבור שלו היה נקי ומכובד, וסדר יומו היה מסודר להפליא. חלפה עוד שנה, ואף אחד לא האמין שהאב הסכים לבן, להאריך את החוזה בעוד שנה נוספת, ולאפשר לו ללמוד גם בכיתה ז' בתלמוד תורה, והפעם בזכות אימו שהתחננה עבור בנה. ואז, בסוף כיתה ז' הגיע המאבק הגדול. הבן כבר בגיל 14 ועומד בצומת דרכים: עלייה לישיבה או 'הזדמנות' אחרונה להכנס לתיכון ולהשלים את כל אשר החסיר.

הבן סיים את לימודיו בתלמוד תורה בפתח תקוה, ועבר לישיבה קדושה. הוא עבר לגור בפנימיה של הישיבה, ולמרות שאביו החרים אותו ולא התייחס אליו, הוא היה מגיע לשבתות ומכבד את הוריו, שר שירי שבת ואומר דברי תורה על השולחן.

השנים חלפו, הבן המשיך להתעלות ולגדול בתורה. כאשר הגיע הבן לשיעור ג' בישיבה לצעירים, נפטר סבו של הנער (אבי אביו(, זה שבזכותו נכנס לבית הספר החרדי. הנער השתתף בהלוויה מירר בבכי על מות סבו שהכניסו לעולם התורה. לאחר ההלוויה ניחם הבן את אביו היושב שבעה, ומיד חזר לישיבה ללמוד לעילוי נשמת סביו. ביום החמישי של ה'שבעה' מקבל הבן טלפון לישיבה. על הקו היה אביו שקרא לו בדחיפות להגיע הביתה.

הבחור נבהל קמעה, הרי כבר כמה שנים שאבא לא מדבר איתי כלל, ומה קרה כעת שאבא מבקש שאגיע בדחיפות?

הוא הזדרז לחזור לביתו, ולתדהמתו מיד כשהגיע לבית אביו, קם האבא מלוא קומתו לכבודו, התנפל עליו בחיבוקים ונשיקות והתפרץ בבכי מלא ברגש וחרטה, "צדקת, בני, צדקת", אמר כשהוא נסער כולו, ובעוד הבן עומד משתומם ונרגש כולו לנוכח המראה, הוציא האב דף לבן מכיסו, וביקש מהבן שיקרא את תוכנו.

היתה זו הצוואה של הסבא. בני המשפחה פתחו אותה ע"י העורך דין כעת, ביום החמישי לשבעה, ומה שהיה כתוב שם הפעים את כל בני המשפחה. הסבא היה עשיר גדול ובעל נכסים רבים, אותם קנה לפני שנים רבות, והם השביחו עם השנים והיו שווים עשרות מיליונים.

מתח רב שרר בקרב בני הבית לקראת פתיחת הצוואה, ותדהמה גדולה אחזה בכל הנוכחים למקרא השורות הראשונות של הצוואה, בהן כתב הסבא כך: "בראשית דבריי, אני קובע בנוכחות עורך דיני, כי 50 אחוז מכל שווי נכסיי ביום שאפטר, יהיה שייך בשלימות לנכדי היקר – זה היחיד הלומד תורה בישיבה, המעמיד את העולם בזכות תורתו, ובמידותיו הנאצלות ובמעשיו הטובים, ראוי הוא לרשת חצי מכל נכסיי, אשר היא הזכות הגדולה לנשמתי בעולם האמת", ורק אחר כך חילק בין כל הקרובים את שאר ירושתו.

אבי הנער בכה ללא הפוגה ואמר לבנו: "בורא עולם הראה לי כי מי שמתמסר ללימוד התורה – אין לו דאגות פרנסה. ה' יתברך מפרנס אותו בעצמו, מפני שהוא הסיר את כל עמלו בעולם לכבוד ה', אזי גם ה' מסיר את כל דאגות העולם למענו.

אמנם למדתי זאת בדרך הקשה, אך משנוכחתי בכך, אני מודה ומתוודה: טעיתי, וה' הטוב יכפר בעדי. ומעתה כל שתרצה – אעשה למענך. החינוך שלך גורם לי נחת, התורה שלך גורמת לי נחת – המשך בדרכך ותלמד אותי גם ללמוד", סיים האב.

(להתעדן באהבתך)