משלוח מנות מאשה לאיש

בגמ': גזירה לשאול משום להשאיל (נדרים מג, ב).

בשו"ע (או"ח סי' תרצה ס"ד) כתב הרמ"א שאשה חייבת במשלוח מנות כאיש, ואשה תשלח לאשה ואיש לאיש, ולא להיפך, שלא יבא איש לשלוח לאלמנות ויבא לידי ספק קידושין, אבל במתנות לאביונים אין לחוש. ובשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' מא) כתב שלפי פשוטו יש לפרש שכיוון שבמתנות לאביונים אינו אלא דרך צדקה, לכן אין חוששין חשש זה משום כדי חיים ותקנתם של עניים ושלא לנעול דלת בפני נותני צדקה.

אך כתב שם להקשות שאם החשש בזה הוא שיבואו לידי ספק קידושין, א"כ מדוע אשה אסורה לשלוח לאיש שמה חשש קידושין שייך בזה, כיון שהוא אינו שולח לה, כי יקח איש אשה כתיב ולא להיפך, וצריכים לומר דגזרינן הא אטו הא, והוא חששא רחוקה ונפלאה.

אך בגליוני הש"ס (ד"ה גזירה) העיר על דבריו שכתב שהיא חששא רחוקה ונפלאה, שמצאנו כך בסוגיין בדברי אביי שאמר 'גזירה לשאול משום להשאיל', וכן נפסק ברמב"ם (נדרים פ"ו הט"ז) שאסור לראובן להשאיל לשמעון, גזירה שמא ישאל ממנו והרי הוא אסור בהנאתו, וכן אסור להלוותו גזירה שמא ילוה ממנו, ולא ימכור לו גזירה שמא יקח ממנו. הרי שמצאנו חשש כעין זה.

בשבות יעקב (שם) כתב ליישב עוד, שיש חשש במשלוח מנות מאשה לאיש מפני ששילוח מנות מאשה לאיש או מאיש לאשה מראה קירוב וחינה והרגל דבר, משא"כ בנותן דרך צדקה. ועיין בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סי' נא) שדן אם יש להוכיח מדברי הרמ"א שכתב רק החשש שאיש ישלח לאלמנה, אבל אם יבא לשלוח לאשה נשואה משמע שאין בכך כלום כיון שאין הקידושים תופסים בה, וא"כ יש להוכיח מכך שאין איסור לאיש לשלוח מתנה לאשה משום חשש קירוב הדעת וחיבה, אך אפשר שבמקום קיום מצות משלוח מנות לא גזרו לאסור מאיש לאשה, עיי"ש. ועיין בשו"ת בית שערים (א"ח סי' שפ) שכתב לבאר בדברי הרמ"א שבמשלוח מנות אין שייך כ"כ הרגל עבירה כיון שמשלוח מנות הוי ע"י אחרים.