הרה"ק רבי רפאל מבערשיד זי"ע ט"ו טבת תקפ"ז
נולד בשנת תקי"א בערך בבערשיד, בבית אביו רבי יעקב יאקיל ז"ל אשר היה גדול בתורה, אך התרחק מן הרבנות והתפרנס ממלמדות. ישיבתו בעיר זו לא נמשכה זמן רב, זוגתו נפטרה על פניו בגיל צעיר ואז נשא את רגליו והתיישב דרך קבע בהיכלו של הרה"ק רבי דוב בער ממעזריטש זיע"א על התורה ועל העבודה, אולם גם ימיו לא ארכו והוא נפטר שם בערך בשנת תקכ"ו.
משחר נעוריו היה ירא את ה' ונזהר שלא לגעת ברכוש של אחרים, אחד הדברים שהשפיעו עליו בילדותו היה ספר היראה לרבינו יונה שקיבל במתנה, הספר היה מנוקד ונתחבב עליו במיוחד.
בלומדו בו ראה כתוב, 'אל תעמוד במקום שיש מעלה, פן יגבה לבבך', הדברים עשו חריש עמוק בלב הנער, מאז תעב את הכבוד המדומה, והיה לעובד ה' בכל לבבו.
כבן חמש עשרה שנה היה כשהתייתם גם מאביו, הוא לא רצה להנות ממתנות בשר ודם, והיה עוזר למלמד בבערשיד מולדתו ובשכר זה סמוך על שולחנו, כשבגר מעט סייעו המלמד לנסוע לישיבה המפורסמת בברדיטשוב, כשחזר מהישיבה מעוטר בכתר תורה, לקחו אותו מלמד לחתן.
חביב היה בעיני כל, רוח הבריות ורוח המקום היתה נוחה הימנו והשפעתו הלכה והתרחבה. בבערשיד היה איגוד מקצועי של דייגים וטוחנים יהודים ולהבדיל גויים, שהיו חוכרים את טחנת המים והנהר הסמוך ומתפרנסים, אלו מן הדיג, ואלו מהטחנה.
משכורתם של אלה היתה זעומה מפני שחוכר המשנה היה מנצלם, פנו הם לרבינו בבקשה כי ידבר על לבו של החוכר הראשי, להחכיר להם ישירות את הנהר בלי תיווכו של חוכר המשנה.
החוכר הראשי שהיה יהודי עשיר ולאזניו כבר הגיע שמעו הטוב של רבינו, ניאות לבקשתו והחכיר את הנהר והטחנה בתנאים טובים לאין ערוך משהיו רגילים קודם לכן, כאות תודה ושכר טרחה הקציבו לרבי רפאל משכורת חודשית כאילו היה אחד מהם.
רבינו ששנא מתנות סרב לקבל את המחווה, לאחר שעמדו אלה על רצונם לגמול לו טובה, הוסכם שהוא יעזור להם בניהול החשבונות ובבוררות ביניהם ועל כך יקבל שכר. אותה תקופה התברך הנהר בשפע של דגים, הדייגים ראו זאת כברכה משמים בזכות שותפם החדש.
משהוקל ממנו עול הפרנסה, החל לסבב בישובים כדי להרים את קרנם ומצבם הרוחני של פשוטי העם ולקרבם לתורה.
עם הסתלקות רבו הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זי"ע, ביקשו החסידים להכתירו לרבם, אך הוא סירב וביכר להמשיך בדרכו לנדוד מישוב לישוב ולעורר אנשים לתשובה ולמעשים טובים.
רבינו האריך ימים בברכת רבו, בשל חולשתו התגורר בימיו האחרונים בבית נכדו בטראשטשא, הסתלקותו היתה מתוך דבקותו במדת האמת. בגלל מעשה שהיה נתבקש להעיד עדות בעניינו של יהודי מסויים, אם היה מעיד את האמת כפי שהיא, היה נכשל במסירת יהודי למלכות, אך האפשרות להוציא שקר מפיו לא באה אצלו בחשבון כלל, והוא ביקש מהשי"ת שיטול את נשמתו.
נסתלק ביום ראשון ט"ו טבת תקפ"ז בטראשטשא, ושם מנוחת כבודו. בית העלמין זה נחרש לבלתי היכר, רק מצבת רבינו שרדה באורח פלא, עץ עבות גדל בסמוך והסתיר בסבך ענפיו את המצבה מכל צדדיה.
מידת האמת שהיתה דבוקה בנפשו
יום אחד הגיע לבערשיד אורח חשוב, ורבינו ביקש ממנו דרך בעבודת ה', משראה כי עומד לפניו אברך בן עליה, יעצו להתענות משבת לשבת ולהתמיד בתורה ללא הפסקה. רבינו ציית ללא היסוס, אך במשך הזמן הלכו כוחותיו וכלו עד שכמעט ולא הצליח לגרור את רגליו.
אותה עת הזדמן לעירו יהודי שהכיר את הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זיע"א, ושכנעו לנסוע אליו, משראהו רבי פנחס, ציוה עליו להפסיק מיד את התענית ואת אופן הלימוד שנהג בו. לימים אמר, "אילולא רבי פנחס כמעט שהייתי יוצא מדעתי".
רבו העריצו ביותר עד כדי שאמר עליו, הבעל שם טוב אמר על תלמידו ה'תולדות יעקב יוסף', "השי"ת יודה לי שהעמדתי לו כזה יוסל'ה", ואני אומר, "השי"ת יודה לי שהעמדתי לו כזה רפאל".
מרבו קנה את הדביקות במידת האמת, בה החזיק בכל יכלתו ובכל נפשו. סיפר כי צדיק אחד נגלה אחר פטירתו לרבי פנחס, והוא שאל אותו על הדין בבית דין מעלה, והלה ענה כי על חסידות של שקר, מענישים שם מאד.
בעת שביקר אצל הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין, הוגשה לפניו צלחת עם ליפתן, וכשסיים, שאלו הרבי מרוז'ין אם הוא רוצה עוד, השיב לו רבינו, "אני רוצה עוד, אבל מתבייש לומר". על פיו שגור היה הפתגם, "נשמתך תצא, ושקר מפיך לא יצא".
