הרה"ק רבי ישראל אלתר מגור זי"ע ה'בית ישראל' ב' אדר תשל"ז
האדמו"ר רבי ישראל אלתר מגור זצוק"ל נולד בשנת תרנ"ה לאביו רבי אברהם מרדכי מגור בעל "אמרי אמת" בנו של ה"שפת אמת" ונכד ה"חידושי הרי"ם". בבית אביו הגדול קיבל חינוך לחיי תורה וקדושה ולמאס בתענוגי בשרים.
התחתן עם בת דודו רבי יעקב מאיר בידרמן והתיישב בווארשא. כדרך אבותיו הסתייג מלהנות מאחרי ועסק במסחר בעראי ועיקר זמנו הקדיש לעליה בתורה ויראת שמים. כבר אז הראה סימני של מנהיג בחסד עליון. הוא יסד חבורות חבורות של צעירים עוסקים בתורה וחסידות. במוחו הנפלא הכיר את כל אחד מאלפי בחורי חמד בווארשא שהשתייכו לחסידות גור.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה התנסה בכל פגעי הזמן. אשתו ויו"ח נספו בשואה, והוא נמלט ביחד עם אביו והגיע לארץ ישראל שבור ורצוץ על שכול משפחתו ועל עם ה' כי נפלו לפני צר. הוא עמד כיד ימינו של אביו הגדול שהיה אז כבר חולה ותש כח, והדריך את החסידים - בעיקר הצעירים - לתורה ולעבודה.
בחג השבועות תש"ח נפטר אביו ועול ההנהגה נפל על שכמיו. עם התמנותו כאדמו"ר מגור הוכר כאחד ממנהיגיה הדגולי של היהדות החרדית. בחכמתו ובתבונתו ידע להלוך לרוחו של כל אחד ואחד. עד מהרה הפך בית מדרשו לתל תלפיות, ומכל החוגי ומכל שכבות העם דפקו על פתחי ביתו לקבל עצה והדרכה, עידוד וחיזוק, סבלנותו לא ידעה גבול, ובפרט למרי לבב ולפליטי השואה שלהרבה מהם היה בבחינת אב ואם.
הרבי תבע מחסידיו עליה מתמדת. הוא מאס בשטחיות ושם דגש גדול על עניני קדושה והתמדת התורה לכל שכבי העם, מבחורי ישיבה ועד בעלי בתים הטרודים על המחיה והכלכלה. בתבונתו ורוחב אופקיו הרחיב את גבולות הקדושה בהקמת בתי מדרש ומוסדות חינוך בארץ ישראל ובתפוצות.
עשרים ותשע שנים ניהל ה"בית ישראל" את חסידיו מחצרו שבירושלים עיה"ק וזכה לראות דורות דורות בני תורה, חסידים ואנשי מעשה יוצאים ממוסדותיו באותו קו ובאותו דרך כבשנים קדמוניות, קודם חורבן אירופה.
החזיר את נשמתו ליוצרו ב' אדר תשל"ז, הוא לא זכה להשאיר זרע של קיימא, ונשיאות חסידות גור עבר לאחיו האדמו"ר רבי שמחה בונם ה"לב שמחה" זצוק"ל.
משוך ידך הימנה
הרה"ק ה'בית ישראל' מגור זיע"א אמר על דברי הגמרא (גיטין ע.) 'סעודה שהנאתך ממנה משוך ידך הימנה'. שהצדיקים היו נוהגים שלפני האכילה היו דוחפים הקערה מהם כדי שלא לאכול מיד. חסידים עשו אחריהם גם כן כך. פעם בעת סעודה נזדמן אחד מחסידים הללו עם אחד מחסידי קאצק, ואותו חסיד נהג כמנהגו והזיז את הקערה מלפניו. החסיד מקאצק שישב על ידו לא חשב הרבה, לקח קערה זו והתחיל לאכול ממנה. החסיד מקאצק עשה זאת לא כדי לצחוק ח"ו על מנהג זה, אלא מפני שידע שחסיד ההוא אינו אוחז בזאת ועושה כן רק כדי לחקות את רבותיו.
(ספיר ויהלום פר' כי תשא תשע"ט - להגה"ח ר' מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)
בשמחה של מצוה
בחתונת אחד מחסידיו הנאמנים אמר הרה"ק רבי יוחנן מטאלנא זיע"א דהנה כתוב אצל מיכל בת שאול שלא זכתה לבנים היות ולעגה על דוד המלך ע"ה שרקד לפני ארון הקודש, והרי מידה טובה מרובה, ואם כן השמח בשמחת מצוה כמו בחתונה שמצוה לשמח חתן ומרקד עם הרוקדים בוודאי סגולה היא להפקד בזש"ק. והוסיף: הרבי שלנו, הרה"ק ה'בית ישראל' מגור זיע"א, הרבה להזכיר את הענין הזה שמידה טובה מרובה, וציוה לאברך אחד שירקוד עם כולם בשביל שיפקד בזש"ק.
(ספיר ויהלום פר' בראשית תש"פ - להגה"ח ר' מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)
מודה ועוזב
בחצירו של הרה"ק השפת אמת זיע"א זכה אברך בשם זעליג'ל להיות משמש בקודש לפני ולפנים. מדי יום ביומו באשמורת הבוקר היה עליו להכניס אל הרבי כוס תה חמה. פעם אחת באישון לילה הגיע לעיירת גור חסיד חשוב עשיר ויחסן בכדי להזכיר אצל הרבי חולה מסוכן ששכב על ערש דווי. מפני השעה המאוחרת כבר לא יכול היה החסיד להיכנס עם בואו אל הקודש פנימה כדי להזכיר את החולה. שלשל הגביר מטבע יפה לידיו של זעליג'ל כדי שיניח לו להכניס בהשכמה את כוס התה אל הרבי, ובהזדמנות זו הזכיר את החולה לרפואה שלימה.
כנראה לא היה הדבר לרוחו של השפת אמת מפני טעמים כמוסים שבכבשונו של עולם, וכשניסה זעליג'ל לתרץ את עצמו בתירוצים שונים אשר לא עלו יפה, אמר לו השפת אמת: מוטב שתדע כי לא נהגת כהלכה, לא תעשה פעם נוספת כדבר הזה. ואילו אם תמציא תירוצים תישאר לתמיד בעל מום 'א קאליקר' אפילו תחשוב שהנך צודק, וכי יפה עשית?
הרה"ק הבית ישראל זיע"א היה מסבר את אוזני המקושרים אליו עם סיפור נפלא זה את תביעתו התמידית, שגם מי שנפל ונכשל אל יתרץ את עצמו בהתנצלויות אשר לא יועילו מאומה, ואדרבה יקשו את ערפו כביכול עדיין הוא צודק, ומה יתנו לו תירוציו ומה יוסיפו לו אם בסופו של דבר הוא ישאר 'א קאליקר', אלא חובה על החוטא להכיר בחטאו וליתן תודה על מעשיו ובכך לא ישוב לכסלה עוד.
