הרה"ק רבי חיים מאיר יחיאל זי"ע השרף ממוגלניצא ט"ו אייר תר"ט
אורו של רבינו זרח בשנת תקמ"ט בבית אביו הרב אביעזרי שפירא אב"ד גרעניץ וחתן הרה"ק המגיד מקוזניץ זיע"א.
רבינו היה בנם היחיד שהאריך ימים, אחר שכל הנולדים לצדקת זאת נפטרו בילדותם. טרם לידתו היה סבו המגיד מקוזניץ מחזר על צדיקי הדור עם בתו אשר היתה משכלת את ולדותיה רחמנא ליצלן, למען יתפללו ויברכוה בזרע של קיימא.
כשנולד הילד רצה המגיד לקוראו ירמיה, אבל אבי הילד התנגד ואמר, הלא הרבי מברדיטשוב ציוה לקרא לילד מאיר כי הוא יהיה מאיר לכל העולם בתורתו. נענה המגיד וקרא שמו מאיר, בכל זאת היה המגיד קורא לו כמה שנים ירמיה, אמר שרואה בו גלגול של הנביא ירמיהו, אולם אחר זמן נשתכח השם ירמיה ונשאר שמו מאיר.
כסגולה לאריכות ימים, הוסיפו לו את השם חיים לפניו ויחיאל מאחריו, כך נקרא בשם חיים מאיר יחיאל. מילדותו גדל והתחנך אצל סבו, ספג לתוכו את אויר בית המגיד מקוזניץ.
כבר בילדותו הכירו בו כי לגדולות נוצר, גם החוזה מלובלין נבא לו גדולות, בקטנותו חלה במחלה אנושה, והוריו חרדו מאד לחייו. המגיד שלח שליח מיוחד ללובלין אל החוזה שיתפלל על נכדו החולה, כשקרא החוזה בפתקא שהביא השליח את שם הילד, אמר, אני רואה שהוא ימלא מקום זקנו.
סבו אהבו מאד והתמסר לחינוכו ולהדרכתו. על כך מעיד רבינו בהסכמתו לספר זקינו עבודת ישראל בה הוא כותב, חיבה יתירה נודעת לי מכבוד זקיני זצ"ל, נטה עלי עוז ידידות אהבתו כאומן את היונק, נשאני באברתו, גדלני על ברכיו, והייתי יום יום שעשועיו, השקה אותי מים חיים, היה ברוחו אלי פי שנים, ינקתי דבש חכמתו, וגילה עיני במאור תורתו בנגלה ונסתר, האציל עלי רוח מבינתו.
בבית סבו מצא חבר נעורים, הרה"ק החידושי הרי"ם זיע"א שגדל ונתחנך בבית המגיד מקוזניץ. שני הנערים העילויים נתידדו מקטנותם, הצטיינו בהתמדתם המופלאה ובחריפות מוחם.
בהגיעו לפרקו היה לחתן הרה"ק רבי אלעזר בן הרה"ק רבי אלימלך מליז'נסק, אחר נישואיו עסק בתורה ובחסידות והוא סמוך על שלחן חותנו. העילוי הצעיר נעשה גדול בתורה, כעבור מספר שנים נתקבל לרב בגריצה ואחרי כן במוגלניצא, נמנה על גדולי דורו ורבים פנו אליו בשאלות ותשובות.
שמו של רבינו התפרסם ולקולו הקשיבו כל יהודי פולין, על כרוז ההתעוררות לרגל המגפה בשנת תקצ"ח, חתם עם עוד שנים מחשובי רבני פולין, החמדת שלמה והרה"ק רבי יצחק מוורקא.
אחר נישואיו נסע אל צדיקים שונים, ביחוד אל החוזה מלובלין. בכל פעם שאני חוזר מלובלין רגיל היה לומר, נדמה שקבלתי הפעם כל כך הרבה חסידות שתספיק לי לעשר שנים, אבל משבא אני הביתה ורק מציג כף רגלי על סף הבית, מתעורר בי החשק לשוב מיד ללובלין. אחר הסתלקותו קיבל את מרותו של הרה"ק האוהב ישראל מאפטא ונסע לבית מדרשו.
אחר הסתלקות הרה"ק רבי משה אליקים בריעה בן המגיד מקוז'ניץ בי"ב אלול תקפ"ח, עבר כסא המגידות בקוזניץ לרבינו, הוא נשאר לשבת במקומו במוגילניצא, אולם מעתה מצודתו פרושה על שני המקומות והוא חתם אבד"ק קאזניץ ומוגילניצה.
עתה התחילו לבא אליו חסידי קוזניץ, על כרחו נעשה לרבם ומנהיגם. אבל גם בתקופה זו היה נוסע לצדיקי הדור, את מנהיגותו ראה כנטל נגד רצונו, והוא התנצל לפני חסידיו על אשר קבל עליו את המנהיגות. מה אעשה אמר, זקני זצ"ל גזר עלי להיות מנהיג ורבי, גם שאר צדיקי הדור ציווהו להיות מנהיג.
כשנה טרם הסתלקותו נפטרה זוגתו בליל יום טוב אחרון של פסח שחל בשבת קודש.
חזה רבינו את ההסתלקותו מקרוב, קודם הפסח האחרון של חייו ביקר אצלו הרה"ק רבי יעקב דוד מאמשינוב, ספר לו השרף ראיתי את מורי ורבי ועוד צדיקים, ומורי אמר לי הנך מתכבד לשאת דרשה בפרשת אמור כאן בגן עדן.
כשהגיע שמועה זו לאזני החסידים, ציפו בחרדה לימי הפסח שיעברו בשלום, מאחר שאז קוראים חלק מפרשת אמור. אחר שעבר הפסח בשלום, ציפו בתפילות שיעבור בשלום השבוע בו יקראו פרשת אמור, נסתלק ביום ט"ו באייר תר"ט.
מדוע מהדרים החסידים באמירת הלל בליל פסח
ולא על אמירת תיקון חצות
ובספר תפארת חיים כתב בשם הרה"ק רבי חיים מאיר ממאגלניצא שהשיב לאחד ששאל אותו, מפני מה החסידים החרדים על דבר ה', כאשר בא חג הפסח, אומרים הלל בליל פסח בשמחה רבה, כמנהג הב"י והאר"י ז"ל, ובתיקון חצות אשר גם זה הוא כפי הב"י והאר"י ז"ל אינם נזהרים, והשיב:
כי אנו רואים למשל כאשר אחד הוא בשמחה, כמו שמחת נישואין, אז מרוב השמחה כולם מתקבלים ברצון לפניו, גם אפילו מי שהרע לו והצר לו ואינו אהוב בעיניו, ושמח עם כולם, אבל כאשר אדם הוא בצער ואבל ח"ו, אזי אינו מתקבל לפניו רק אוהבו המשתתף בצערו בכל לבו, אבל לא מי שאינו נוגע צערו בלבו, ומכל שכן מי שגרם אליו אבלו, וכן הוא כביכול אצל הקדוש ברוך הוא. והנמשל מובן. כשאחד מן החשובים עשה גם כן כאילו מתאבל על צער המלך, והמלך הבין וחרה לו מאד, ואמר: לא די שאין אתה מצטער בצרתי גם אתה משחק בי, כך כשרואה הקדוש ברוך הוא כשיאמר האדם תיקון חצות ואינו מצטער באמת על חרבן בית המקדש אז השי"ת כועס עליו ביותר.
