הרה"ק רבי גדליה משה מזוועהיל זי"ע כ"ד חשוון תש"י

אורו של רבנו זרח ביום כ"ו אייר, 'יסוד שביסוד', תרמ"ז, בעיירה זוועהיל, בבית אביו הרה"ק רבי שלמה זיע"א. ונקרא על שם זקיניו, אבי השולשלת רבי משה בן רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב, ורבי גדליה מליניץ.

בימי נערותו זכה לחסות בצל כנפי סבו הגדול, הרה"ק רבי מרדכי מזוועהיל זיע"א, שחיבבו מאד ולקחו לישון בביתו, אחרי פטירת הרבנית.

כבר בצעירותו מילא כרסו בש"ס ופוסקים, סיפר ר' יוסף קוזליק ז"ל שבילדותו למד עימו בחברותא, ואחרי שסיימו מסכתא היה מבקש רבנו לבחנו, כשר' יוסף מניח אצבעו על הדף, ושואלו על הכתוב באותו מקום מספר דפים אחרי כן, ורבנו קולע לשערה מבלי להחטיא.

בהגיעו לפרקו לקחו דודו הרה"ק רבי דוד שלמה מקוברין זיע"א לחתן, חותנו החזיקו סמוך על שולחנו שנים מספר, כאן ישב על התורה ועל העבודה באין מפריע בימים אלה אף נתעטר בכתר הוראה מבית דינו של רבי חיים מבריסק זצ"ל, ומרבי מרדכי אשמינר זצ"ל שכתב עליו, "מובטחני בו שלא תצא תקלה אף פעם מתחת ידו והלכה כמותו בכל מקום".

בשנת תרס"ט והוא אך בשנה הכ"ב לחייו, נתבקש לכהן כרבה של זוועהיל, ניהל את ענייני הקהילה ברמה ועל פיו יישק כל דבר, שם את כל כובד משקלו להשכין שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחברו, כשהכל נשמעים לקולו.

בעיצומה של עבודתו הפוריה, נאסר באשמת ריגול, שיתוף פעולה עם מהפכנים שנתפסו במעבר הגבולות, והודו שקבלו אכסניה בביתו ושהו בביתו בשבועים ימים. שני האנשים שנתפסו לא עירבוהו במעשיהם, אך די היה בעבירה זו. הטיעון שכל מגמתו היתה לקיים מצות הכנסת אורחים ולא היה ביניהם מלבד זה, נדחה על הסף, כתב האישום הוגש, והתביעה דרשה משפט מות בגין מרידה.

בעת המשפט הקריא השופט בפניו את חומרת העבירה שבגינה עלול הוא להשפט למות, רבינו הגיב, בשלות נפש שהדהימה את הנוכחים, 'להוי ידוע שאין אדם נוקף אצבעו למטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה', הרבה יהודים חוסלו על ידי הכנופיות, ואולי עלי נגזר למות על ידכם, אך אם לא נחרץ דיני בבית דין של מעלה, לא תוכלו לי'.

משפטו הועבר לזיטומיר לסמכות משפטית עליונה יותר, באשר גליון האישום מוכח למעלה מכל ספק על ידי התביעה, אך בחסדי השי"ת היה השופט העליון מאלו שהיו קשורים מבית אבא עם שושלת זוועהיל. הוא גילה בפניו שיודע שכל האשמה נגדו אשמת שוא, אך לא יוכל לשחררו כי הדבר לא יתקבל על ידי השלטונות, אך במקום גזר דין מות ימירו במאסר, וגזר עליו שבע שנות גלות בסיביר.

שלוש פעמים נאסר בהתנכלויות שהתנכלו לו אנשי היבסקציה, באחת הפעמים הושלך לצינוק, לבור צר ועמוק שכמעט לא היה מקום לזוז בו, מחלק את המקום הצר עם רחשים ועכברושים שאכלו מבשרו.

שלושה ימים לא הוגש לו אוכל כלל, נראה היה שגמרו אומר לחסלו במיתת רעב, אך ביום השלישי אינו יודע כיצד ואיך, נחת עליו באורח פלא הישר לתוך פיו פרי מאכל, כאשר היה ממש בכלות הכוחות וללא חיות.

כאשר ביקרו הרבי משומרי אמונים, עלתה השיחה בענין נס ההצלה בדבר המאכל שנפל ברגע האחרון אל תוך בור הצינוק, והוא אמר שבודאי אליהו הנביא היה שליח ההשגחה, להצילו ברגע האחרון. נענה רבינו בענוותנותו היתירה, מסתבר יותר שחיילים שיחקו בחוץ, זרקו זה ליד זה, ונתגלגל אחד הפירות לתוך הבור. לימים התבטא, כי מעולם לא החסיר להניח תפילין ולא חילל שבת, בצל הבולשביקים.

בתום שבע שנים בסיביר, בהן סבל יסורים נוראים, התמנה לכהן כרב בעיירה סמוכה למוסקווה, בשנת תרצ"ז הצליח בחסדי שמים להילמט ממלתעות הרשע ולהגיע לאה"ק. עם הסתלקות אביו בכ"ו אייר תש"ה, הפצירו בו החסידים לקבל עליו עול ההנהגה, אך בהיותו שפל באמת בעיני עצמו, לא ניאות לכך. רק אחר שנימקו בפניו שאם לא יהיה המשך להנהגה, יכול להיגרם נזק לענייני הישיבה שיסד אביו, נענה והסכים.

השתדל בכל יכולתו להימלט מהכבוד. כאשר דפקה אשה על פתח ביתו לקבלת ברכה, העמידה על טעותה, ויצא להראות לה את כתובתו של הרבי מסטמר שגר בשכונתו. סיפורי ישועות רבים מסופרים אודותיו בחרדת קודש.

אהב ישראל בכל ליבו ונפשו, וחש את צרת האחר יותר מצרתו שלו. באישון ליל אמר לבני ביתו, "איך אפשר לישון, אם ר' אברהם ירד מנכסיו, הבה נאמר תהלים בשבילו".

ידוע חולי ומכאוב היה, עקב העינויים הקשים שהיו מנת חלקו בסיביר, ובשל צרות ישראל ששיברו את רוחו. כשהלך לנחם את בני הרה"ק האמרי אמת פנה אליהם, ואמר, אביכם הסתלק עבור כלל ישראל, ויש עוד יהודים המוכנים למסור נפשם למען עם ישראל. לפני הסתלקותו צוה להכניס לחדרו כסאות, לכבוד זקניו מעולם העליון.

קברו נכרה בבית החיים בגבעת רם, ונתפרסם כמקום ישועה פלאי לרבבות בית ישראל, הנוהרים אליו בכל ימות השנה.

התמדה גם בשעת חשכה ומלחמה

סיפר הרה"ח רבי יהודה לייב סלאנים, בעת המלחמה בעיה"ק ירושלים בשנת תש"ח התחבאנו כולם במקלטים, א' המקלטים בשכונת בית ישראל היה היכן שהיום ביהמ"ד של חסידי סלאנים ברח' רבי שלמה מזוועהיל, שם הצטופפנו כמו רבים מתושבי השכונה, ובתוכם גם אבי האדמו"ר רבי מרדכי חיים מסלאנים זצוק"ל, וזכינו שגם הרה"ק רבי גדליה משה מזוועהיל זי"ע היה עמנו. וישב בפינת המקלט ולמד בהתמדה ולא היה נראה עליו כי נמצא בשעת מלחמה. אהבת התורה השכיחה ממנו את כל הדאגות, ומה גם אשר היה מלומד ביסורים, ובשבילו לישב בחושך וללמוד היה דבר שכבר התרגל לכך בעת שהתגורר בעיירת זוועהיל ברוסיה, ובעת שישב שבע שנים במאסר בסיביר וימים מהם גם בצינוק.