הגאון רבי משה אריה פריינד זצ"ל גאב"ד ירושלים ובעל 'עטרת יהושע' כ' אלול תשנ"ו
רבנו נולד בשנת תרס"ד, לאביו הגה"צ ר' ישראל אב"ד ור"מ הוניאד שבהונגריה בן הגה"צ ר' אברהם יהושע אב"ד נאַסאָד. אביו וסבו היו מגדולי חסידי צאנז שינאווא וסיגעט.
רבנו גדל על ברכי סבו הגדול, ומילדותו בלט בהתמדתו בתורה וביראה. עוד בגיל 13 נבחן אצל סבו בעל פה שו"ע יורה-דעה עם ה"פרי מגדים", וחושן משפט עם "קצות החושן". כילד בן 8 נבחן בע"פ על הספר "קדושת יום טוב" [סיגעט] שהוא ספר מלא וגדוש בדרוש ובחסידות.
בבית אביו שהיה אב"ד הוניאד, למד רבנו את מלאכת ההוראה והדיינות, כשהוא יושב לצד אביו בדיני תורה, ובעודו בן 18 כבר צירפו סבו לדיני תורה שערך בעירו נאסאד.
בשנת תרצ"ג החל לכהן כראב"ד נאסאד, אח"כ כיהן כאב"ד וראש ישיבת ראָגנא, ומשם עבר לעיר סאטמאר, שם כיהן כדיין ופוסק וראש ישיבה לצעירים תחת רבנותו של הרה"ק רבי יואל מסאטמאר, בצל קדשו הסתופף עשרות בשנים. בתפקידו כדיין בלט בבקיאותו הרבה בראשונים ובאחרונים. במיוחד לאחר המלחמה בלט בכוחו בהתרת העגונות, מרחוק ומקרוב שמעו את שמו של רבנו ונהרו אליו לקבל היתר להינשא.
כשכבשו הרשעים ימ"ש את הונגריה, גורש רבנו לאושוויץ עם הרבנית ושמונת ילדיו, והם עלו על המוקד על קידוש השם. בנו הגדול של רבנו היה כבר בן 18 - בחור מופלג בתורה שניבאו לו גדולות.
שנים אחדות לאחר המלחמה עלה רבנו לארץ ישראל והתיישב בעיה"ק ירושלים, כאן התלכדו סביבו חסידי סאטמאר וקיבלוהו כראש החבורה. הרה"ק מסאטמאר מינה אותו כראש ישיבת סאטמאר, בראשה עמד כ-40 שנה והעמיד תלמידים הרבה. קשר מופלא שרר בין רבנו לתלמידיו, כאשר שימש לכל אחד כאב רחום וחנון.
בכוחות אדירים נשא רבנו כל ימיו את צערו בליבו, כי אף שנישא שוב לאחר המלחמה לא זכה לזרע של קיימא. יחד עם זאת שמח בכל ליבו בשמחות ידידיו, והראה אהבה וחיבה יתירה לילדי ישראל.
רבנו נתמנה תחילה כמו"ץ בבד"ץ של העדה החרדית, אח"כ נתמנה כחבר הבד"ץ, משנת תשל"ט כיהן כראב"ד, ומשנת תשמ"ט כיהן כגאב"ד העדה החרדית עד להסתלקותו ביום כ' אלול תשנ"ו.
שיריים ממאכלי הצדיקים
מעשה באשה אחת בירושלים, אשר תקפוה פתאום יסורים נוראים בפניה והם גם האדימו באופן מבהיל. היא החלה לדרוש ברופאים מומחים שבדקוה, והם מצאו את סיבת הכאבים, אך הודיעוה כי אין לאל ידם להושיעה, שכן אין בעולם תרופה לכך והיא תתייסר קשות לפחות כמה שבועות, ואז יעלמו היסורים מאליהם.
במוצאי שבת קודש, כשנטל גאב"ד ירושלים הרה"ק רבי משה אריה פריינד זיע"א את ידיו לסעודת מלוה מלכה, הוצאו כל הנוכחים חוצה והאשה נכנסה אל הגאב"ד ותינתה בפניו את צערה וצרתה.
ויהי מששמע הגאב"ד דבריה פתח ואמר: בספר 'אוהב ישראל' (פרשת משפטים) כותב, כי אכילת לחמו של הצדיק מסוגל לרפואה, ותוך כך נטל את פרוסת המוציא שלו, חתך קצת ממנה, נתן לפניה וצווה עליה לאכול. ויהי לפלא, איך למחרת היום הוטב מצבה במידה ניכרת, וכעבור יום נוסף נעלמה מחלתה כלא הייתה, והיא הבריאה כליל.
