שבח הצדיקים לאחר מיתתם
קודם שיפתח בסודות האדרא, פותח רבי שמעון בשבח הצדיקים, לכבודם של נשמות הצדיקים שבאו אליו מעולם העליון.
שבח הצדיקים לאחר מיתתם
אִתְעַטָּף רַבִּי שִׁמְעוֹן - התעטף רבי שמעון בטליתו, וְיָתִיב - וישב. פָּתַח תחילה לדבר בשבח הצדיקים, וְאָמַר לבאר הפסוק (תהלים קטו יז) 'לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ י"ה וְלֹא כָּל יוֹרְדֵי דוּמָה', וקשה, שהרי פשוט הוא שאין המתים יכולים להלל את ה' בפיהם. ומשיב, מה שאמר הפסוק 'לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ י"ה', אין הכוונה על מתים ממש, אלא הָכִי - כך הוּא וַדַּאי, שכוונת הפסוק היא על אִינּוּן דְּאִקְּרוּן - אלו הנקראים 'מֵתִים' בעודם בחייהם, שהם הרשעים, דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא 'חַי' אִקְּרֵי - שהרי הקדוש ברוך הוא נקרא 'חי', לפי שהוא מלך חי וקיים לעד ולעולמי עולמים, וְהוּא שָׁארֵי בֵּין אִינּוּן דְּאִקְּרוּן 'חַיִּים' - ולכן הוא שורה רק בין אלו הנקראים 'חיים' אפילו לאחר מיתתם, כיון שהקב"ה הוא בחינת 'חי', וְלָא עִם אִינּוּן דְּאִקְּרוּן 'מֵתִים' – ואינו שורה עם אלו הנקראים 'מתים' אפילו בעודם בחייהם, שהם הרשעים, וְסוֹפֵיהּ דִּקְרָא - וסוף הפסוק מוכיח שמדבר מן הרשעים, כי כְּתִיב בו 'וְלֹא כָּל יוֹרְדֵי דוּמָה', כלומר, וְכָל אִינּוּן דְּנָחֲתִין לְ'דוּמָה' - וכל אלו הרשעים שסופם לירד לאחר מיתתם לגיהנם הנקרא 'דומה', בְּגֵיהִנָּם יִשְׁתַּאֲרוּן - ישארו, ועליהם נאמר שלא יזכו 'להלל י"ה', אבל שָׁאנֵי אִינּוּן דְּאִקְּרוּן 'חַיִּים' - שונים הם אלו הנקראים 'חיים' שהם הצדיקים, שהם זוכים 'להלל י"ה', דְּהָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי בִּיקָרֵיהוֹן - כי הקדוש ברוך הוא רוצה בכבודם של הצדיקים, ורוצה בהילולם.
