ע"י אכילה ושתיה עם הגויים נעשים בן סורר ומורה לשמים
לאחר שהתבאר הפסוק השני שבו מבואר באיזו בחינה נידונים ישראל שסררו, יבאר את הפסוק השלישי שבו יבואר דברי תפארת ומלכות לבית דין.
וכאשר באים תפארת ומלכות לדון את ישראל לפני 'זקני עירו' שהם חסד וגבורה, היו אומרים 'בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ זוֹלֵל וְסֹבֵא'. ומפרש 'בְּנֵינוּ זֶה', אמרו 'זה' וַדַּאי, כי דוקא על בני ישראל יש תביעה לדון על חטאיהם, מחמת קדושתם, וְלָאו דִּשְׁאַר עַמִּין - ואין תביעה לדון על חטאי שאר העמים, אף על פי שהם מקולקלים יותר, כיון שאינם קדושים. 'סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלֵנוּ'. ושואל המלאך, מַאי שְׁנָא דְּהָא בְּקַדְמִיתָא לָא כְּתִיב - מה השינוי שבתחילה כשכתוב 'כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה', לא נאמר 'זוֹלֵל וְסוֹבֵא', וּלְבַסּוֹף כְּתִיב - ורק כאן כתוב 'זוֹלֵל וְסוֹבֵא'. ומפרש, כי ממה שלא נאמר 'זולל וסובא' אצל תיאור החטא שהוא בפסוק הראשון, מוכח כי 'זולל וסובא' אינו החטא עצמו, אֶלָּא הוא הסיבה שגרמה לישראל להיות 'סורר ומורה'. כי מַאן גָּרִים לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי 'סוֹרֵר וּמוֹרֶה' לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא - מי גרם להם לבני ישראל, להיות בבחינת סורר ומורה כלפי אביהם שבשמים, בְּגִין דְּאִיהוּ זוֹלֵל וְסוֹבֵא בִּשְׁאַר עַמִּין - כיון שהם זללו בשר וסבאו יין עם שאר עמים, דִּכְתִיב (תהלים קו לה) 'וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם', וּכְתִיב (במדבר כה ב) וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וְיִשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן', הרי שעל ידי האכילה עם הגויים באים לידי חטא. הרי דְּעִקָּרָא וִיסוֹדָא אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה כַּד עַבְדִּין בִּשְׁאַר עַמִּין - הרי שעיקר ויסוד של אכילה ושתיה כאשר עושים אותם עם שאר אומות העולם, דָּא גָּרִים לוֹן לְמֶהֱוֵי בֶּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא - זה גורם להם לישראל להיות בבחינת בן סורר ומורה כלפי אביהם שבשמים.
