מדוע מבדילים במוצאי שבת
כיון שביאר רבי חייא, כי גם שאר ימי השבוע מונהגים על ידי האצילות, מקשה מדוע מבדילים במוצאי שבת.
ההבדלה אינה מפרדת אלא מייחדת את השבת
ושואל, כיון שגם ימי החול מונהגים על ידי האצילות, אם כן מַאי - מה שייך לעשות הַבְדָּלָה הָכָא - כאן במוצאי שבת בין שבת לימי החול, כלומר מדוע מבדילים ומפרידים את השבת משאר ימי השבוע, אחר וכולם מונהגים על ידי האצילות ואינם חלוקים בעצמותם. ומשיב, אֶלָּא אין הכוונה בהבדלה להבדיל בין הספירות של שבת ושאר ימי השבוע, אלא הכוונה להורות כי 'קֹדֶשׁ' שהוא הארת החכמה המאירה בשבת, מִלָּה בְּגַרְמֵיהּ - דבר בפני עצמו הוּא, וְשְׁאָרָא - ושאר הספירות השולטות בשאר ימי השבוע, אינן ניזונות מן החכמה, אלא מִנֵּיהּ אָתְיָין - מושפעים מן התפארת המקבלת מן החכמה. נמצא כי אין ההבדלה מבדלת את השבת מימי השבוע, אלא מייחדת את מעלת השבת מימי השבוע.
לפי מה שהתבאר כי טעם איסור מלאכה בשבת הוא בגלל הארת החכמה שבה, מוסיף לבאר טעם איסור מלאכה ביום טוב.
ביום טוב ממשיכים הארת החכמה
וְעַל דָּא - ועל כן, אִלֵּין - אלו הימים שאין בהם הארת החכמה, מיועדים לְעוֹבָדָא - למלאכה. וְאִלֵּין - ואלו הימים שמאירה בהם החכמה, שהם השבתות, מיועדים לְנַטְּרָא - לשמירה מלעשות מלאכה. וְאִי אִשְׁתְּכַח נְטִירוּ בְּהוּ - ואם ימצא שנשמרים מלעשות מלאכה גם בימות החול, הוא כַּד זַמִּינִין - כאשר מזמינים הארה מִקֹּדֶשׁ שהוא החכמה, והוא במועדים הנקראים 'מקראי קדש' (ויקרא כג ב), שבהם ממשיכים הארת החכמה ליום ההוא, ולכן אסורים גם אז בעשיית מלאכה.
