מבאר שתלמידי חכמים אסיפתן מתרת אותן

פִּקּוּדָא בָּתַר דָּא - המצוה שלאחר זה, היא לָדוּן בְּדִינֵי חֲגָבִים, דְּאִתְּמַר - שלמדנו בגמרא דָּגִים וַחֲגָבִים אֵינָן טְעוּנִין שְׁחִיטָה, אֶלָּא אֲסִיפָתָם הִיא הַמַּתֶּרֶת אוֹתָם. ואמר הרעיא מהימנא הָכִי מָארֵי מַתְנִיתִין - שכך בעלי המשנה, אֵינָן צְרִיכִין שְׁחִיטָה - בשעת מיתתן, כמו שאר בני אדם, שמתים על ידי שחיטה ממלאך המות ובכך מתכפרים, אֶלָּא דְּאִתְּמַר בְּהוֹן - אלא נאמר בהם כמו שנאמר ביעקב (בראשית מט לג) 'וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף עַל עַמָּיו' - הוא ענין שנשמתם נאספת אל השכינה, וזו היא מיתת נשיקה. ועוד ממשיל אותם לדגים מָה נוּנֵי יַמָּא חַיּוּתָן בְּיַמָּא - מה דגי הים חיותם בים, אוֹף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מָארֵי מַתְנִיתִין - כמו כן התלמידי חכמים בעלי המשנה, חַיּוּתַיְיהוּ בְּאוֹרַיְיתָא - חיותם בתורה שהיא התפארת, וְאִי אִתְפָּרְשָׁן מִנָּהּ מִיָּד מֵתִים - ואם הם עוזבים אותה מיד מתים. שהם תַּנִּינָא דְּמַתְנִיתִין - התנינים שבמשנה, והיינו התלמידי חכמים נקראים תנינים שהם דגים גדולים על שם שמתגדלים בים התלמוד, דְּבָהּ אִתְרַבּוּ תַּנִּינֵי יַמָּא - שבה מתרבים תניני הים שהם בעלי המשנה, והכוונה שאלו התלמידי חכמים שעוסקים בתורה והגיעו להוראה חיותם מהתפארת שמתגדל ב'ים' שהיא הבינה, וְאִי אִינּוּן בְיַבֶּשְׁתָּא, יֵעֲלוּן לְמַיָּא - ואם אלו התלמידי חכמים שהם ביבשה, כלומר שעדיין לא הגיעו להוראה, אם יכנסו לים התלמוד ויורו הוראה בישראל, וְלָא יָדְעִין לְשַׁטְּטָא - ולא יודעים לשוטט בים ולפסוק כהלכה, הרי אִינּוּן מָיְיתִין - הם מתים, כמאמר חז"ל (סוטה כב.).