מבאר מעלת העושה מצווה בכוונה פנימית

לאחר שהתבאר כי אי אפשר להשיג את מידת הבינה, ואפשר להשיג את השש קצוות, מרמזו במצוות שילוח הקן.

וּבְדָא כְּתִיב - ובמצוות שילוח הקן כתוב 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים', ומדייק, 'לְמַעַן אִיטַב לָךְ' בלשון נוכח לָא כְּתִיב, אֶלָּא כתוב 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ' בלשון נסתר. וכן יש לדייק 'וְיַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ' בלשון נוכח לָא כְּתִיב, אֶלָּא כתוב 'וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים' בלשון נסתר. ומפרש, 'לְמַעַן יִיטַב לָךְ', פירושו, שרומז על הַהוּא אֲתָר דְּאוֹטִיב לְכֹלָּא, וְאִיהוּ עָלְמָא דְּסָתִים וְגָנִיז - אותו מקום שמיטיב לכל, והוא עולם הסתום וגנוז, שהוא הבינה שסתום מלשאול ולחקור בו. ומה שכתוב 'וְהַאֲרַכְתָּ [דף צג ע"ב] יָמִים', פירושו, כְּמָה דִּכְתִיב - כמו שפירש בפסוק 'תִּקַּח לָךְ', דהיינו, בִּרְשׁוּתָא דְּבַר נָשׁ אִיהוּ - במקום שרשותו של אדם הוא לשאול בו, שהוא בשש קצוות.

לאחר שהתבאר שכל מצווה יש לה כוונה פנימית מיוחדת שפועלת בה, מבאר מעלת העושה מצווה בכוונה פנימית.

וְאִי אִזְדָּמַן לֵיהּ עוֹבָדָא וִיכַוֵּון בֵּיהּ זַכָּאָה אִיהוּ - ואם יזדמן לו מעשה מצווה ויכוון בו כוונה פנימית הרי הוא צדיק, וְאַף עַל גַּב דְּלָא מְכַוֵּין בֵּיהּ, זַכָּאָה אִיהוּ, דְּעָבִיד פִּקּוּדָא דְּמָרֵיהּ - ואף על פי שאינו מכוון בו כוונה פנימית הוא גם כן צדיק, כיון שעושה המצווה בכוונה לעשות רצון אדונו, והקדוש ברוך הוא יודע פנימיות הכוונה. ומוסיף, אֲבָל לָא אִתְחַשִׁיב כְּמַאן דְּעָבִיד רְעוּתָא לִשְׁמָהּ - אבל אינו נחשב מי שעושה רצון הקדוש ברוך הוא לשמה, וִיכַוֵּין בֵּיהּ בִּרְעוּתָא דְּאִסְתַּכְּלוּתָא בִּיקָרֵא דְּמָרֵיהּ - ומכוון בו ברצון של הסתכלות בכבוד אדונו, דהיינו שיודע סוד הכוונה של כל מצווה, כְּמַאן דְּלָא יָדַע לְמִסְבַּר סְבָרָא - כמו מי שאינו יודע להסביר סברא ואינו מכוון אלא לעשות רצון אדונו, דְּהָא בִּרְעוּתָא תַּלְיָא מִלָּה לִשְׁמָהּ - שהרי הדבר של לשמה תלוי ברצון הלב, כי הקדוש ברוך הוא בוחן כליות ולב, וּבְעוֹבָדָא דִּלְתַתָּא לִשְׁמָהּ, אִסְתַּלָּק עוֹבָדָא לְעֵילָּא, וְאִתְתָּקַּן כִּדְקָא יָאוּת - כי על ידי מעשה המצווה של מטה לשמה, עולה המעשה למעלה וניתקן כראוי, כי המצווה היא רוחני ומעשה המצווה הוא גשמי, ועל ידי כוונת המצווה שהיא רוחני נעשה מעשה המצווה גם כן רוחני ועולה למעלה.