פסק נפלא מבעל ה'תורת חסד' מלובלין
וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ (ו, יח).
מסופר כי בעיר 'פאלאצק', היה איש ממונה על ה'הספדים', וכשמת איש או אשה היה בא ומספיד, ואחר כך קיבל את שכר הספדו. דרכו היה שהתחיל בפסוק כשמו של המת: "אברהם" - ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו ', "יצחק" - ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, "יעקב" - ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, וכיוצא בזה בשאר שמות.
פעם מת עשיר בשם "נח", פתח הספדן את פיו ואמר: ויאמר ה' אל נח בא אל התיבה - הקב"ה קרא ל"נח" להיכנס לארון המתים. כשהגיע לאחר מכן לבקש את שכרו, לא הסכימו בני הנפטר לשלם לו, ואמרו: הרי קללת את אבינו, "בא אל התיבה" - למיתה ...
הלכו לדין תורה אצל רבה של העיר, הוא הגה"ק רבי שניאור זלמן זצ"ל בעל ה"תורת חסד" ששימש לימים אב"ד לובלין. שמע הרב את טענת הבנים ופסק: צריכים אתם לשלם לו! הרי יכול היה לומר "ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך" - וכולכם הייתם בכלל הקללה, ואם כן כשאמר רק ש"נח" יבוא אל התיבה, הקל מעליכם את דינכם הקשה, ועל זה לבד מגיע לו שכר.
