מדוע פרץ בעל הבית בבכי בעיצומה של סעודת חג השבועות
מסופר על הגאון בעל דברי אברהם זצ"ל (הג"ר חיים אברהם ארנשטיין אבד"ק טיסא-בוא) שהיה תלמידו של מרן החתם סופר זי"ע, בבחרותו למד בפרשבורג והיה לו יום קבוע לאכול אצל אחד מהבעלי בתים שהיה איש פשוט.
פעם באמצע סעודת חג השבועות התפרץ אותו בעל בית בבכי ונהרי דמעות זלגו מעיניו, הבחור האורח התרגש והצטער מהבכיה, ושאל את בעל הבית מה קרה לו ולמה בוכה.
בעל הבית השיב לו בתמימות, הרי היום זמן מתן תורתינו, והוא יום טוב ששמחין בו במאכל ומשתה דהכל מודים שבעצרת בעינן נמי לכם ביום שניתנה תורה.
ממילא אתה הבחור ישיבה, קל לך להיות שמח בזוכרך כמה ימים ולילות לנת בעומקה של הלכה, אבל איזה חג הוא אצלי שאני עם הארץ ואיני פנוי ללמוד תורה.
השיב לו אותו בחור, מצינו בתורה בפרשת ראה 'ועשית חג שבועות לה' אלוקיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה' אלוקיך'. ולא מצינו לשון כזה בשאר החגים שאף הם חייבים בשלמי שמחה.
אך הכתוב רצה לרמוז לנו כי שמחת חג השבועות שהוא יום מתן תורתנו אינו רק לתלמידי חכמים היושבים באוהלה של תורה, אלא גם למחזיקים הפושטים ידם לפרנס את הלומדים גם המה יש להם חלק בתורה. ועל זה נאמר ועשית חג שבועות לה' אלוקיך תוכל לעשות יום השבועות חג לה' 'גם במיסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה' אלוקיך' ודפח"ח.
