על פי הדין מגיע לישראל פרנסה ברווח
בימיו של הרה"ק השר שלום מבעלז זיע"א, שררה עניות גדולה בקרב אחינו בני ישראל, עד אשר היו יהודים רבים אשר חילו בכל עת ובכל שעה את פניו של רבם הצדיק כדי שיבקש רחמים עליהם שיוושעו בפרנסה טובה ובכלכלה מתוך הרחבה.
פעם, בשבת קודש פרשת תזריע, פתח הרה"ק השר שלום מבעלז זיע"א בדברי קדשו קודם הקידוש בצפרא דשבתא, כדי לעורר רחמים על בני ישראל שיוושעו בפרנסה.
וכך אמר: אף על פי שכבר אמרו רבותינו (חגיגה ט:) יאה עניותא ליהודאי, ואם כן העניות היא לכאורה יאה ויפה לבני ישראל, ומה לנו לבקש רחמים עליהם, אבל הרי כבר כתוב (איכה א ו) 'ויצא מבת ציון כל הדרה', ואם כל ה'הדר' של ישראל כבר יצא ואין להם אותו ורק נשאר להם ה'הדר' של העניות, הרי שמן הראוי שגם 'הדר' ויופי זה של עניות גם כבר יצא ויפסק מהם, ויוושעו בפרנסה ובעשירות גדולה.
לאחר מכן הוסיף ואמר: גם מהתורה גופא יש ראיה שמן הדין שתהיה פרנסה וכלכלה לישראל. אצל יולדת אומר הכתוב (ויקרא יב ב, ו) 'אשה כי תזריע וילדה זכר וגו', ולקחה כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת', והכתוב מסיים ואומר (שם פסוק ז) 'זאת תורת היולדת'. משמע כאן נגמרים דיני היולדת.
והנה תיכף לאחר מכן (פסוק ח) נאמר עוד בפסוק 'ואם לא תמצא ידה די שה ולקחה' וגו'. והדבר קשה; אם גם הפסוק 'ואם לא תמצא ידה די שה' שייך לדיני הקרבנות של היולדת, ויש דינים נוספים, אם כן למה הפסיק הכתוב קודם לכן ואמר 'זאת תורת היולדת' קודם שאמר 'ואם לא תמצא ידה', והרי גם דברים אלו שייכים לתורת היולדת, ואם כן התורה הייתה צריכה לכתוב את הפסוק 'זאת תורת היולדת' בסוף הפרשה אחר הפסוק 'ואם לא תמצא ידה'.
אלא, מכאן אנו רואים, כי באמת 'תורת היולדת' היא, שידה תמצא לקרבן עשיר. כלומר, על פי התורה צריכה כל יולדת שיהיה לה מילוי צרכה ברווח ותוכל להביא מהמשובח לקרבן. אבל לזאת ממשיך הפסוק ואומר, באם יתרחש לפעמים ש'לא תמצא ידה די שה' אז די לה גם בקרבן פחות, ותביא 'שתי תורים או שני בני יונה', אבל דבר זה עצמו ש'לא תמצא ידה' כבר איננו לפי התורה - לפי תורת היולדת. הרי שלפי התורה צריך שיהיה לישראל די צרכם ברוח.
