סגולת סעודת פדיון הבן כפ"ד תעניות

וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וגו' וְכֹל בְּכוֹר אָדָ"ם בְּבָנֶי"ךָ תִּפְדֶּ"ה (יג, יב-יג). 

מקובל אצל אנשי ירושלים מקדמת דנא, שכתוב בספרים שהאוכל מסעודת פדיון הבן, נחשב לו כאילו התענה פ"ד תעניות. 

ומכאן מקור המנהג לחטוף כזית מהחלה הגדולה (קוֹלִיטְש) שהכהן פורס עליה בשעת עריכת פדיון הבן. 

וכל כך נשתרש הדבר, עד שאנשים היו דוחפין אחד את השני, כדי לזכות בכמה פירורים מהחלה הגדולה.

בעל השדי חמד (ח"ד מערכת הסמ"ך כלל נ"ד עמ' 409, טור ב'), מספר: "בשנת תרנ"ט בהיותי בעיה"ק ירושלים, הזמינו אותי על פדיון הבן ולא הלכתי, ואמרו לי שאיתא בספרים דסעודת פדיון הבן, עולה במקום פ"ד תעניות, ואני לא הייתי יודע דבר זה". והוא מסיים: "ונראה שאין מקור לדבר הזה רק שיחה נאה בפי הבריות".

וכשיצאו לאור כרכי השדי חמד, ואנשי ירושלים מצאו כתוב מפי אותו גאון שהיה בקי בכל ספרי ראשונים אחרונים וכל רז לא אניס ליה, כי "אין מקור לדבר זה", נתמלאו תמיהה, היתכן שקלא דלא פסיק בירושלים מדור דור באין עוררין, ואפילו הצנועים נדחקו בכל כוחם לזכות אפילו ב"כּפּוּל" מהחלה של הכהן הפודה, שיאמר על זה, כי אין לכך שום מקור, וזה רק שיחה נאה מפי הבריות.

באותו זמן נערך אצל אחד הצורבים פדיון הבן, שבו השתתף גם הגה"ק רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, ודבריו של בעל השדי חמד עוררו ויכוח בין המשתתפים. עד שקם אחד המתווכחים והכריז, הנה אתנו הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, הידוע בבקיאותו המופלגת בכל חדרי התורה ובספרי הראשונים והאחרונים, ונשאל את פיהו. נתן רבי חיים קורת רוח בשואלים, ואמר: אכן אין שום מקור בספרים למאמר זה שהסעודה נחשבת לפ"ד תעניות. אבל יש לזה רמז בתורה בפסוק שבפרשת קדש: וכל בכור א'ד'ם' ב'ב'נ'י'ך' ת'פ'ד'ה' נוטריקון: "א'ם ד'בר מ'ה ב'פדיון ב'ן נ'הנית – י'חשב כ'אילו ת'ענית פ"ד ה'תענית"

והוסיף עוד נופך משלו: יש עוד מעשה הנחשב לעושהו, כאילו התענה פ"ד תעניות, והוא ד"ף גמרא, ומי שלומד דף גמרא נחשב לו כאילו התענה פ"ד תעניות, כי ד"ף בגימטריא פ"ד אלא שעל מעשה זה אין הרבה קופצים.

חכמת חיים (עה"ת)