מצוות לויה - סגולה שלא יינזק האורח וגם המארח

יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה (כא, ז). וברש"י וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה.

בא וראה כמה גדול כוחה של לוויה שאחד המלווה ואחד המתלווה אינם ניזוקין כל היום וכדכתבו בדעת זקנים לבעלי התוספות (סוף פרשתנו - שופטים), שנאמר (ישעיה נז, יט) "שלום שלום לרחוק ולקרוב", לרחוק - היינו המתלווה המתרחק מן העיר. ולקרוב - היינו המלווה שחוזר ומתקרב אל העיר (וכן הוא בסמ"ק סי' מו ובארחות חיים ח"ב סי' מז).

ומרן החפץ חיים מביא בספרו אהבת חסד (פ"ב בהערה ד"ה הג"ה): "ושמעתי שהיה מעשה במכניס אורח אחד ששלט אש בנכסיו, ותמהו העולם עליו על מה לא הגנה עליו זכות מצוותו. ואמר גדול הדור אחד, מפני שמנהגו היה רק לקבל את האורחים באכילה ושתייה, ולא ללוותם כלל. ואכילה ושתייה ראשי תיבות א"ש, ורצה לומר שעל כן לא היה כוח בהמצוה להגן עליו, כי שם אש"ל אינו מונח אלא אם כן השלימה כראוי באכילה שתייה לוויה עכ"ד.

מרן הגר"מ שטרנבוך שליט"א מביא: שמעתי בשם מרן ה'חזון איש' זצ"ל ביסוד מצוות לוויה שאינו אלא מפני הסכנה כשהולך יחידי, וכהיום שהדרך שמתלווים עוד אנשים בנסיעה באוטו אין בזה משום חובת לוויה. אמנם אצל כמה מגדולי ישראל ראינו שקיימו בעצמם מצות לוויה והיו מקפידים מאוד על כך, ודעתם שיש בזה משום כבוד, ומהטעם הזה נצטווינו בלוויה.

ונראה בזה שמכבדו ומלוה אותו מגלה שחפץ ביקרו, וזה גופא סגולה שלא ינזק בהלכו בדרך, כי נמצא המלווה אותו קשור עמו ומיצר בצערו, ואין הקב"ה מביא עליו נזק אם לא נגזר גם על מלווהו שיצטער, כי משפטי ה' אמת צדקו יחדו, ונמצא במה שמלוה אותו ומראה לו חיבה מצילו מן העונש עכ"ד.

ונסיים במה שמסופר (האיש על החומה - ח"א עמ' 317) על יהודי איש חוץ לארץ, שבא פעם לארץ ישראל ולירושלים. לשמחתו ולרווחת לבו, זכה האיש להתארח בליל הסדר על שולחנו של רבה של ירושלים הגאון הצדיק רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל.

כדרכם של גדולים נמשך עריכת הסדר בשירות ותשבחות עד השעה אחת אחרי חצות. כשהאורח קם ממקומו ופניו מועדות לשוב אל מלונו, שידוע היה בשם "הוטל קמיניץ" ברחוב יפו בירושלים - וירושלים של אז הן לא כשל היום - הרגיש רבנו באורח כי חרד הוא מן הדרך, שכן היה עליו לעבור בין סמטאותיה של ירושלים, דבר שהטיל מורא אף על ותיקי ירושלים, ישישיה ואמיציה. האיש מהסס ומפקפק אך מוכרח הוא ללכת.

כבר פנה הוא לצאת מן הבית, אך טרם הספיק לפסוע את פסיעותיו הרגיש לפתע את זרועו נתפסת. כשהביט לאחור ראה את רבינו יוסף חיים זצ"ל שתפסו ואמר לו במאור פנים: נו, הבה נלך!

צעדו השנים פסיעה אחר פסיעה, עד שהגיעו יחדיו אל מלון קמיניץ ברחוב יפו, אל מול שכונת אבן ישראל. שם נפרד ממנו מרן הגרי"ח לשלום, ופנה לשוב בחזרה אל ביתו.

כשחזר רבה של ירושלים אל העיר פנימה, כבר עמדו המתפללים בבית הכנסת שבבתי מחסה להתפלל תפילין ותיקין. פנה אז רבי יוסף חיים זצ"ל אל נכדו ואמר לו: "על ידי האורח הזה קיימתי הלילה מצוה בשלימות"!