מנין שנתנו מרצונם, אולי לקחו מידם בכח הזרוע?
וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ (יד, ז). וברש"י ועמהם כל שאר הרכב, ומהיכן היו הבהמות הללו, אם תאמר משל מצרים, הרי נאמר וימת כל מקנה מצרים (שמות ט, י), ואם תאמר משל ישראל, והלא נאמר וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ (שם י, כו), משל מי היו, מהירא את דבר ה', מכאן היה רבי שמעון אומר, כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו.
וכאן הבן שואל, מהיכן אנו למדים שנתנו מרצון. הלא יש להניח שפרעה לקח בכח מאלה שלא רצו לתת, גם היום בעולם הנאור, מחרימים מהאזרח הפשוט הגר בארץ, את כלי הרכב הדרושים לצבא בשעת חירום, וכל שכן בשלטון העריצות והכפייתי של ימי קדם. והתמיהה רבה אם נזכור שאלו שנשארו עם בהמותיהם אחרי מכת הברד, כונו ע"י התורה "הירא את דבר ה'". ולמה לחשוד בכשרים.
תירץ הגה"ק רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, שאם לא היו נותנים ברצון ובהתנדבות, איך עלה בידי פרעה לאסוף את כל הבהמות והסוסים תוך פרק זמן כה קצר. וברור א"כ שכל בעלי הבהמה הזדרזו והביאו בעצמם ומרצונם את מקניהם לחיל פרעה, שירדוף בהם אחרי בני ישראל. ומכאן למדנו "כשר שבמצרים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו".
