מי שמחמיר להרבות בשמחה בפורים קטן יתנהג ג"כ לשלוח מנות
הרמ"א בסוף ש"ע או"ח בפלוגתא אי מרבין בשמחה בפורים קטן, מביא הקרא (משלי טו, טו) וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד, ועיין אלי' רבה מ"ש ע"ז.
ונ"ל הנה התוס' (מגילה ו, ב) מדייקים מלשון מתני' אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים, משמע דמשתה ושמחה שווין בזה ובזה, והיא השיטה שמחמיר להרבות עכ"פ קצת במשתה ושמחה בפורים קטן. וצ"ע בשילוח מנות מה דינו, דג"כ לא אמור במתניתין.
ומצאתי ראיתי בר"ן והביאו ב"י שהרגיש בזה שכתב דבמשלוח מנות אין מחויב, דבכלל מתנות לאביונים הוא דקתני אין בין רק מקרא מגילה ומתנות לאביונים, ומשלוח מנות בכלל. וצ"ע דבתוספתא לא דיבר מזה כלום.
אבל לולי הר"ן היה נראה לי לומר ע"פ שמסבירים דמשלוח מנות שייך לסעודה, כרעים האהובים בעת שמחתם יושבים ואוכלים ומשלחים זה לזה מתוך הסעודה, כן הדבר הזה. ובאמת מובא בש"ע (או"ח סימן תרצ"ה במג"א ס"ק י"ב) דמי שאינו סועד לעצמו אינו מחויב לשלוח מנות, היינו טעמא כי העיקר ניתקן ע"פ הטעם הנ"ל, ושייך למשתה ושמחה.
ומעתה אתי שפיר דתוספ' לא חקר רק על משתה ושמחה, וממילא הא דשילוח מנות בהא תליא, ואי חייב במשתה חייב לשלוח מנות כנ"ל. ולפ"ז מי שמחמיר להרבות בשמחה יתנהג ג"כ לשלוח מנות, ולא יאחז החבל בשני ראשין, להתענג נפשו ולא יתהנה אחרים, ומי שלבו רע להנות אחרים לא ירבה במשתה לעצמו ג"כ. והיינו דמסיים וטוב לב, שאין לבו רע להנות אחרים, משתה תמיד, מקבל עליו חומרת הפוסקים, וק"ל.
