מדוע שינה הרה"ק ה'אהבת ישראל' ממנהגו ואמר 'תורה' בערי הנופש
וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם וַיָּשָׁב עַל פִּי הַחִירֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מִגְדֹּל (כז, טז-יז).
כששהה הרה"ק ה'אהבת ישראל' מויזניץ זי"ע להבראה בעיר דורנא, בא אליו להשתתף בעריכת
שולחנו בסעודה שלישית של שבת פרשת מסעי רב אחד שהלך אחר יצרו והקדיח תבשילו בהשקפה, עד שדיבר בשבחם של המשכילים והציונים.
הגם שה'אהבת ישראל' לא היה נוהג לומר דברי תורה בהיותו בערי הנופש, בזו הפעם שינה ממנהגו ואמר לפרש את הפסוק (לג, ז) 'ויסעו מאיתם וישב על פי החירות אשר על פני בעל צפון ויחנו לפני מגדול', בהקדמת דברי חז"ל (שבת קד, א) 'שקר מקרבן מיליה - אמת מרחקן מיליה', [לפי פשוטו הכוונה: 'שקר מקרבן מיליה' - אותיות קרובות, שלשתן קרובות כסדרן של אלפא ביתא. 'אמת מרחקן מיליה' - זו בתחילת אל"ף בי"ת, וזו באמצע, וזו בסוף (רש"י)].
ואמר כי אפשר לפרש כך: אדם שאוחז בדרך האמת 'מרחקן מיליה' - המלים רחוקות מפיו, כלומר, הוא אינו יכול לומר כל דבר העולה על מחשבתו, שכן הוא משועבד ומוכרח לומר רק דברים נכונים, אֵלוּ שיש בהם אמת. מה שאין כן 'שקר מקרבן מיליה', אדם האוחז בדרך השקר, אצלו קרובות המלים לפיו, כי אדם כזה מרשה לעצמו לדבר ככל העולה על רוחו מבלי שום מעצור.
על דרך זה, המשיך הרה"ק ה'אהבת ישראל' ואמר, אפשר לפרש בדרך הרמז גם את הפסוק בפרשת השבוע 'ויסעו מאתם', 'את"ם' הוא אותיות 'אמ"ת', להודיענו שמי שנוסע מהאמת ומתרחק ממנה, 'וישב על פי החירות', נמצא שיש לו חירות ושחרור בפיו והוא סבור שחופשי לומר כל מה שירצה, אף דברי שקר. ומה סופו? על ידי כך הוא יכול להגיע 'על פני בעל צפון', שזהו עבודה זרה, דהיינו, שעוון אמירת שקר, יכול לדרדר את האדם לשאול תחתית ממש.
