מדוע לא שפט יעקב אבינו מדעתו שיוסף חי - מזה שראה שאין הוא מקבל עליו תנחומין
וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו (לז, לה). וברש"י 'וימאן להתנחם' - אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי.
מצינו דבר נפלא שפירש הרה"ק בעל 'ברך משה' מסאטמאר זיע"א פעם בהילולא דצדיקיא, מה שאומרים בתפילת אב הרחמים: הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם וחפץ צורם.
על פי מה שכתב ההפלאה ב'פנים יפות' (פרשת וישב) על מה שאמרו חז"ל (פסחים נד:) גזירה על המת שישתכח מן הלב, דיותר הוי ליה למימר גזירה על החי שישכח את המת. אלא שענין האהבה הוא 'כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם' (משלי כז, יט), ועל כן אין מקבלים תנחומין על החי, כיון שלבו מתגעגע אליו, על כרחך הוא מעורר את האדם לבל ישכחהו, וזה שאמרו גזירה על המת שהוא ישכח את החי, וממילא ישכח החי ממנו עד כאן דברי ההפלאה.
אמנם כל זה במתי עולם, מה שאין כן אצל הצדיקים הנקראים חיים גם אחר פטירתם, אם כן אי אפשר לשכוח מהם גם אחר הסתלקותם לחיי העולם הבא, ובזה יובן מדוע לא שפט יעקב אבינו מדעתו שיוסף חי, מזה שראה שאין הוא מקבל עליו תנחומין, כי חשב שהוא מן הצדיקים אשר זכרונם עולה גם לאחר פטירתם.
וזה שאומרים הנאהבים והנעימים בחייהם וגם במותם לא נפרדו, שגם אחר הסתלקותם לא נפרדים מן החיים ולבם מתגעגע אליהם, ואף שגזירה על המת שישתכח מן הלב, מכל מקום הלא מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם וחפץ צורם, והרי הם צדיקים הנקראים חיים גם אחר הסתלקותם.
