מדוע לא הניח המשרת התמים - תפילין?!
על הפסוק (בראשית יט יז): 'וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר הָהָרָה הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה', פירש רבינו האור החיים הקדוש זיע"א, שהטעם שלוט נצטווה שלא להביט אחריו הוא לפי שאפשר להכיר בפניו של האדם את מעשיו ותחבולותיו, ואם יביט לסדום יראו המשחיתים את מעשיו ויכירו כי אין לו זכות להנצל: טעם לצד כי הכרת פני האדם תענה בו מה פעל, לזה לא יחזיר פניו למול העיר, כי שם המשחיתים ויכירו בו סימן התיעוב, ואין לו זכות להנצל מהם. וצא ולמד מה עלתה לאשתו.
***
פעם אחת שלח בעל הבית אחד אל הרה"ק רבי נחום מטשערנוביל זיע"א, ה'מאור עינים', יין טוב על ידי המשרת שלו. שאל הרה"ק את המשרת: אם הניח תפילין היום. השיבו: לא. שאל אותו: מדוע לא הנחת תפילין.
השיבו, שמנהגו לקום בבוקר השכם ולהתפלל תיכף, והיום אחרתי לקום, והייתי צריך לעשות תיכף הדברים הצריכים בבית ולא הייתי יכול להתפלל תיכף, ואחר כך חלש לבי והלכתי לאכול, ואחר האכילה לא רציתי להתפלל שוב, ושוב לא הנחתי תפילין גם כן.
אמר לו הרה"ק, שהוא שטות דוודאי לכתחילה אסור לאכול קודם התפילה, אבל כשכבר היה לך להתפלל ולהניח תפילין אחר כך. אחר כך אמר: מזה אנו יכולין לראות כמה גדולה כוחה של מצוה אפילו מהפחות שבפחותים, דנחזי אנן שהמשרת הזה שקל בעיניו שלא להניח תפילין כלל, מסתמא בוודאי גם כן אינו מניח אותם בכוונה הראויה ובגוף נקי, וגם התפילין והבתים והרצועות בוודאי אינם כשרים כל כך אצלו, אפילו הכי הכרתי בפניו שחסר לו המצוה של תפילין.
