מַצָּה וּמָרוֹר מְחֻתָּנִים
רגיל היה הצדיק רבי יצחק אייזיק מספינקא בעל ה'חקל יצחק', לספר את המעשה שאריע עם הרב הקדוש רבי שלום מבעלזא - אותו שמע מאביו הרב הקדוש רבי יוסף מאיר בעל ה'אמרי יוסף' מספינקא זכותם יגן עלינו.
הצדיק מבעלזא נהג לצאת לשוח ברחובות העיר בליל הסדר ולהאזין לעריכת הסדר של יהודי העירה.
פעם אחת, בעת שעמד מאחורי חלון ביתו של אחד הכפריים שבעירה שלא היה בקי בלשון הקדש, שמעהו אומר את ההגדה בקשי רב. כשהגיע ל"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה", התבלבל במלים הזרות לו, וקולו נשמע אומר: "בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מחותנים לפניך"...
לשמע הדברים התלהטו פני הרבי הקדוש מבעלזא. הוא שקע במחשבותיו, ואחרי מספר רגעים פתח ואמר למקרביו:
"דבר גדול דבר אותו כפרי, כי אכן, מצה ומרור 'מחותנים' הם!
שמעו ואספר לכם:
מעשה ביהודי אחד עשיר ונכבד, ולו בת שהגיעה לפרקה. הכיר אותו האיש במעלתם של תלמידי חכמים, שכל הזוכה לדבק בהם הרי הוא כמי שדבק בשכינה, ושידך את בתו עם עלם חמודות כליל המעלות, שקדן ולמדן.
ולפי שכבר אמרו חכמינו ז"ל (נדרים פא.) 'הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה' - הרי שבמקום עניות שם תמצא חכמה, ואף חתן מבחר זה מן האביונים היה.
לבושו קרוע היה ומטולא, כובעו בלה וקצוות נעליו פעורים לרוחה, שכן ממון לא היה בידו לתן לסנדלר או לחיט שיתקן את בגדיו.
בוש האיש לארס את בתו עם בחור הלבוש בקרעי בגדים שכאלו, אך אדיר היה חפצו לזכות בחתן שכזה.
הזעיק היהודי מהר את החייט והסנדלר, הכובען והספר. לא חס על ממונו עדי הלבישו את הבחור כבן מלכים ממש, כנאה וכיאה לבן תורה חתן הגביר דמתא.
משאך היו לבושי החתן מוכנים, מיהר האיש ונסע עם כל משפחתו לבית אבי החתן כדי לבוא בקשרי השדוכין.
חיפזון זה היה על שום שמעלותיו של החתן דנן התפרסמו בערי הסביבה והכל הללוהו ושבחוהו. חשש האיש שמא יקדמנו אחר ויציע לו למחתן הצעה מפתה יותר.
אך דרכה כף רגלו של העשיר על פתח ביתו הדל של המחותן המיעד, מהר וקרא בקול: "היכן הוא שטר התנאים? הזעק את הסופר שבעירכם, ונחתם עליו במהרה!"
נבוך בעל הבית. ביתו בית עניים היה, ולא היה לו מאומה כדי לכבד את אורחו ולפאר את השמחה הנחגגת כנהוג.
"נמתין נא למחר", הציע המחותן, "עד אז יהיה ספק בידינו לאפות, לרקח ולהכין לצרך השמחה".
אך העשיר לא היה פנוי להמתין ולו שעה אחת. חשש הוא מאד משדכנים שהחלו לסובב סביב אבי החתן.
"מה לי לאפות ולהכין? למי צרך בכל אלו?! הן העקר הוא השטר הנחתם בינינו, ולשם מה להמתין?", דחק במחותן.
"נוכל לברך ולהתברך ב'מזל טוב' ולאחל 'לחיים' אף על מעט לחם יבש וכוס מים! אין זה מעכב את העיקר!"
חזקו על המחותן הנבוך הפצרותיו של הגביר, ותכף ומיד התישבו המחותנים לחתם על קשרי השדוכין.
אל השלחן הוגשו אמנם כמה פרוסות לחם יבש וכוסות מים פשוטים, אך השמחה היתה גדולה.
בעיצומה של ה'סעודה' הדלה הבחין החתן כי המיועד להיות חמיו לוקח אחד מבגדיו הבלויים שבצד החדר, וטומנם באמתחתו.
החתן, שחריף ופקח היה, הבין במה דברים אמורים. ללא אמר ודברים נטל מעל השלחן פרוסת לחם יבשה והצפינה בחיקו.
עבר חלף לו הזמן, החתן דנן כבר נישא בשעה טובה ומוצלחת, ואף בזרע ברך ה' כבר התברך.
באחד הימים התעורר דין ודברים בין החתן לחותנו, זה אמר כך והאחר רצה כך. ויהי כי ארך הויכוח, רגז העשיר ובקש להזכיר לחתן שהוא, החותן, הרימו מהאשפתות הדלות להיכלי העשר.
פשפש באוצרותיו והוציא משם את הבגד הישן והמהוה שהיה לבוש בו החתן טרם נלקח לבית הגביר.
הרמז היה ברור: זכר היכן היית, וכיצד הגעת עד הלום.
חייך החתן ונפנה אף הוא לצדדים. חפש בצרור דומה ושלף משם בתרועת נצחון פרוסת לחם יבש, אותה הניף מול פני החותן.
השאלה הנגדית רחפה בחלל:
מי הוא זה שמיהר כל כך לחתום על קשרי השדוכין, ולא אבה להמתין אף להכנת מיני מאפה כנהוג, מחשש שמא יפסיד את השדוך?
והנמשל הוא - המשיך רבי שלום מבעלזא והסביר:
"המחותן הגביר הוא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוציאנו מהגלות ולקח אותנו לעם - נתן לנו את בתו, היא התורה הקדושה.
כדי שלעד נזכור היכן היינו שרויים - בגלות המרה מכל, ציווה עלינו לאכל מדי שנה מרור - 'על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים'.
לעמת זאת אוכלים אנו גם מצה - כדי לרמוז כלפי מעלה כביכול, 'שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שבא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם'".
סים הרבי הקדוש מבעלזא ואמר:
"זהו 'קשר השדוכין' בין המצה למרור, וכמה יפה אמר אותו כפרי 'מצה ומרור מחתנים לפניך'!"
