מַכַּת בְּכוֹרוֹת
רבים ממפרשי ההגדה העלו את התמיהה מפני מה מכת בכורות היא המכה היחידה בה הוסיף בעל ההגדה תיבת מכת לפניה?
בדרך פשט ביארו שבכל מכה ומכה מובן מה היתה המכה, אך במכת בכורות, אם היה כתוב 'בכורות' לבד, עדיין לא היה מובן מה היתה המכה, ועל כן כתב 'מכת' להודיע שלקו הבכורות.
ולא נקט בעל ההגדה בלשון 'מיתת בכורות', מפני שלשון הכתוב (תהלים עח נא, קה לו): 'ויך כל בכור', ולא נאמר: 'המית כל בכור'.
טעם אחר הוא מפני שבמדרש תנחומא (בא רמז יח) דרשו על הפסוק (תהלים קלו י) 'למכה מצרים בבכוריהם', שעשו הבכורים מלחמה עם אבותיהם בליל הפסח, על מנת שישלחו את ישראל ממצרים, ולא ימותו.
ועל כן הדגיש בעל ההגדה את המילים 'מכת בכורות' לרמז על דבר זה.
ויש שהסבירו, שמכיוון שמכת בכורות היתה המכה העיקרית והמכריעה שגרמה תיכף ומיד לשילוח ישראל ממצרים, על כן הוסיף בעל ההגדה את תיבת 'מכת'.
ומסופר, שפעם הגיע לשולחנו של הרב הקדוש רבי שלום מבעלזא זיע"א, יהודי נכבד שהיה עם הארץ.
מנהג היה בחצר הרב הקדוש לכבד את האורחים החשובים בקריאת מדרש בעריכת השולחן, כאשר על דברי המדרש הללו, היה הרבי אומר דברי תורה, וגם את אותו יהודי כיבדו לקרוא מדרש לפני הרבי.
כדי שלא יתבייש אותו יהודי, ניגש תלמידו הצדיק רבי שלום מקאמינקא זיע"א אל האיש, ושינן איתו בעל פה מדרש אחד לומר בעת ה'טיש'.
וזה דבר ה'מדרש' ששינן רבי שלום לאיש:
"מי מכה בחינם? שופך יין בחינם, הרי זה בור.
הדא הוא דכתיב: מי מכה בדופי ושופך יין בבכורות, הרי זה בור".
'מדרש פליאה' זה לא היה ולא נברא, היו אלה דברי חידוד שאמר לו רבי שלום ברצותו לשמח את הרבי.
ואכן, שינן היהודי בדביקות את ה'מדרש' האמור, עד שידעו על בוריו, ובעת ה'טיש' כאשר כובד לקרוא את המדרש, קם וקרא בארשת חשיבות את המדרש ששינן לו רבי שלום מתוך הספר הפתוח, לשמחת לבם של החסידים...
הבין הרב ידו של מי מאחורי המדרש, וקרא לתלמידו החביב שיסביר את פשרו של המדרש.
וכך הסביר רבי שלום מקאמינקא:
"עם הארץ, בתפילת הוידוי, כאשר מגיע הוא למילים 'דיברנו דופי', מכה הוא על ליבו פעמיים: גם ב'דיברנו' וגם ב'דופי'.
הוא הדבר בהגדה של פסח, כאשר מטיף הוא יין מהכוס כנהוג בכל מכה ומכה, מטיף הוא במכת בכורות פעמיים: אחת כנגד 'מכת' ואחת כנגד 'בכורות'...".
