לעולם ימכור קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו
שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא (ג, ה).
הנה איתא (שבת קכט, א) לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו עי"ש. וצריך להבין למה נקט דוקא למכור קורות ביתו, ולא נקט רהיטי ביתו או שאר דברים, וגם למה צורך המנעלים חשוב כל כך.
אלא הפירוש הוא, כי קורות ביתו של אדם, הם הפסק בינו ובין השמים, ומנעלי רגליו הם הפסק בינו ובין הארץ, לכן טוב לו לאדם שימכור קורות ביתו, כלומר שיבטל ההפסק אשר בינו ובין השמים היא הרוחניות, ויקח מנעלים לרגליו, לעשות הפסק בינו ובין הארציות והגשמיות.
ובזה יש לומר, כאן כיון שהוא אדמת קודש, אדרבה אמר לו "של נעליך מעל רגליך" כי אדרבה צריך להיות לאדם דביקות עם הקדוש. וזהו הענין בבית המקדש הולכים יחיפי רגלים כיון שהמקום הוא אדמת קודש, וכן מרומז "אדמת קדש הוא" גימט' בית המקדש.
