כך נקבעה פר' בהעלותך ל'שבת מירון 'אצל ה'ברכת משה' מלעלוב זי"ע
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם (יט, ט).
קיץ תש"ד, מסע ההשמדה ההמוני באירופה היה בעיצומו, צבאותיה של גרמניה שעטו ללא מעצורים בכובשם ארצות רבות בזו אחר זו, גדודי הצבא הנאצי בפיקודו של המצביא רומל ימ"ש, הגיעו לחולותיו של מדבר אל עלמיין שבמצרים, וזממו לכבוש בסערה את הישוב היהודי בארץ ישראל.
הרה"ק הברכת משה מלעלוב זי"ע בראותו את הסכנה הקרבה, קיבל אז על עצמו מנהג לדורות, לצאת בעצמו לקציר חיטים של מצה שמורה, בשדות אשר בקצה הגבולות, כסגולה לשמירה על גבולות ארץ הקודש מפני צר ואויב, לא בנקל עלתה עבודה זו בידו, לשם כך נזקק היה לנסוע אל מושבות הגליל, לקצור את החיטים ולהביאם לירושלים, הנסיעה היתה כרוכה בקשיים מרובים, הדרכים היו משובשות, פורעים ערביים ארבו לנוסעים, והיו הורגים ופוצעים בהם ושודדים את כספם, אך רבינו לא נרתע מכל אלה, הוא נרתם בהקרבה ועוז רוח, ואזר כל כוחות נפשו להתגבר על הנחשולים הצפויים לו בדרכו.
אותה שנה נאלץ רבינו לשבות בגליל, מילדותו ינק רבינו בבית זקנו האדמו"ר הרדצ"ש את ההערכה וההשתוקקות לנסוע אל ציון הרשב"י, שהלא כן זקנו מרבה היה לעלות מירונה, ורגיל היה לומר: "כשאני עולה לגליל, עצמותיי מתיישרין", ציון הרשב"י במירון היווה אפוא המקום המתאים ביותר לשבות בשבת זו.
הודעה נשלחה אל החסידים בירושלים, ובה הבשורה על שהייתו של רבינו במירון, בצירוף בקשה לשלוח מנין חסידים מירונה לשבות עמו שם, ואכן נשלחו מנין מצומצם של חסידים לשבות במחיצת רבינו במירון, באותה שבת החליט רבינו לקבוע שבת זו – פרשת בהעלותך, לשביתה בהיכלו הקדוש של התנא האלוקי הרשב"י במירון כמנהג לדורות.
שנים רבות מאוחר יותר, התבטא רבינו הברכת משה זיע"א: "מיום שהופקדה בידי השמירה על ארץ ישראל, התחלתי לקצור בעצמי חיטים למצות שמורה!…"
