כך מינה הרה"ק החוזה מלובלין את תלמידו האור לשמים מאפטא כממלא מקומו
יִפְקֹד ה' אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וגו' (כז, טז-יז).
תלמידי הרבי ['החוזה'] מלובלין זי"ע ששמעו רמז ממנו שלא יסתלק מן העולם אם לא שימנה מקודם מי שימלא מקומו, על כן בערך בפרוס הפסח שנת תקע"ה, אחרי רואם שהרבי הוא חולה וחלוש, החליטו גדולי תלמידיו - שהי' אפשר שאת אחד מהם ירצה הרבי למנות לממלא מקומו - שלא לנסוע אליו, כדי שלא יוכל למנות ממלא מקומו וממילא לא יסתלק.
בין תלמידים אלו הי' גם הרה"ק ה"אור לשמים" מאפטא זי"ע. ברם לאחר כמה שבועות אחזתו לה"אור לשמים" תשוקה לנסוע לרבו מלובלין, אבל הוא התגבר על עצמו ולא נסע מטעם הנ"ל.
אחר עוד כמה שבועות אחזתו עוד הפעם תשוקה זו, והוא חזר והתגבר על עצמו ולא נסע, ככה נמשך הדבר עד פרשת פנחס, שאז אחזתו תשוקה עזה מאוד שלא היה יכול עוד להתאפק, ונסע ללובלין לשב"ק פרשת פנחס.
והנה אצל הרבי מלובלין היה המנהג בקריאת התורה בשבת קודש, שהקורא בכל פעם שהגיע בקריאתו למקום שאפשר לסיים שם, היה מביט על הרבי, ואם הרבי לא רמז לו לסיים המשיך בקריאתו להלאה, עד שהגיע עוה"פ למקום שאפשר לסיים, ככה הי' נמשך הדבר בכל פעם, עד שהרבי הי' רומז לסיים.
בשבת ההיא צוה הרבי לקרוא לה"אור לשמים" ללוי - לא כמנהגו, אשר בדרך כלל עלה הרבי בעצמו ללוי - והקורא קרא כנהוג עד שלישי והביט על הרבי אם יסיים שם, אבל הרבי לא רמז לו כלום, על כן המשיך בקריאתו להלאה, עד שהגיע עוה"פ למקום שאפשר לסיים, ככה הי' נמשך הדבר עד שקרא הפרשה "יפקד ה' אלקי הרוחות איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם וגו'", אז רמז הרבי להקורא לסיים קריאתו, ובזה סמך אותו להיות איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם.
ואמר על זה הגה"צ מוויאדיסלוב זצ"ל, דבאמת כן היה, דכל הרביים בפולין - חוץ מבית פרשיסחא - חסו בצל ה"אור לשמים". וכמו שבגאליציע היו הרה"ק מראפשיץ והרה"ק מהרצ"ה מזידיטשוב ה"גרויסע רבי'ס" כן הי' ה"אור לשמים" בפולין.
