יצאה נשמתו על קידוש ה' בצעקת 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'
אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה (ו, ו).
באסרו חג של פסח שנת תש"ד בארבע לפנות בוקר החלו הנאצים ימ"ש לרכז את שנים עשר אלף יהודי סעליש, אל תוך הגיטו שנתחם על ידם באזור בנייני הקהילה היהודית.
פטרולים מזויינים שתפקידם היה לעבור מבית לבית ולהוציא את היהודים, החלו את מלאכתם במעונו של הצדיק הרה"ק ה'חקל יצחק' מספינקא זיע"א, שנבחר להיות קרבנם הראשון.
ה'חקל יצחק' תשוש ורפה אונים הוכה באכזריות על ידי הצוררים הסאדיסטים ימ"ש שהאיצו בו להתקדם במהירות. אפילו השכנים הגויים בכו למראה השפלתו ביד זדים. אולם הרבי בפנותו ליהודים שנתלוו אליו קרא בניחותא: 'בנים, אלו חבלי משיח שיש לקבל אותם באהבה'.
כשבעה שבועות אחר כך באו והודיעו לשארית יהודי הגיטו בסעליש שעומדים לקחת אותם לאושוויץ אל העקידה, בו בעת שהתעללו הטמאים בגופו הקדוש של רבינו זצ"ל, שכבר עמד בשנתו השבעים וזממו להוציאו אל השריפה בזר קוצים על ראשו. אולם הוא הלך אל העקידה בשמחה, כמו שניבא מראש ה'אמרי יוסף' כשהתפלש בעפרים על גלות השכינה.
ולפי עדות מלוויו של ה'חקל יצחק' ברכבת המוות, אודים מוצלים מאש, גם רקד וזימר בכל הדרך 'וטהר לבנו לעבדך באמת'. ואף זאת סיפרו השרידים, כיון שראו יהודי סעליש להיכן מוליכים אותם, פרשו כולם לצדדין ובכו.
אולם ה'חקל יצחק' פרש לפינה משלו, רחץ ידים ועמד בתפלה, כשאחד מקריא לפניו מתוך הסידור. כאשר פלוני ממקורביו, פנה אליו בבכיה וזעקה, אנא רבי קדוש התפלל בעדנו שיתרחש נס, כי אל המוות אנחנו מובלים. הסתכל בו ה'חקל יצחק' בבת חיוך של רחמים, שם את ידו הקדושה על שכמו, ויאמר: אל תירא רחימאי, אנו הולכים לקראת המשיח. התייפח אותו מקורב בבכי נורא ושאל, רבי כלום משיח יושב בגרמניה. נענע לו הרבי בראשו ואמר: כן, כתוב שמשיח יושב בֶּאֱדוֹם כבול בשלשלאות של ברזל ומתענה וסובל מצרתם של ישראל.
וכשנפרדה נשמתו של ה'חקל יצחק' מגופו, ביום ראשון י"ג בסיון שנת תש"ד, כך מספרים בשם רבי משהלי וורצברגר הי"ד הדיין מאורשיווא שהיה בפלוגת החיסול, צעק בהתלהבות עד הרגע האחרון, 'אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה.
