טענת ה'ממה נפשך' לפרעה ושאר רשעי הגויים
וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה' אֱלֹקִים (ט, ל).
י"ל, בהקדם מה שפירשנו הפסוק (תהלים עט, ו) "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ", היינו שהשונאי ישראל ימח שמם מצטדקים על רדיפת ישראל, שמצוות השי"ת הם עושים שציווה להחריב את בית המקדש ולצער ישראל, אבל האמת שכונתם אינה בשביל לקיים רצון השי"ת, כי אם להרע לישראל.
וזה בקשתינו 'שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך' שבאמת אינם מתכונים לקיים מצוותיך 'ובשמך לא קראו', והראיה 'כי אכל את יעקב', כינוי להמון עם, וגם 'את נווהו השמו', היינו הצדיקים, הגדולים, וממה נפשך היה להם להשאיר אחד מאלו, שאם צדיקים נתפסים בעון הדור (עי' שבת נה.) הרי הם מכפרים על עון הדור, ואם המון העם נענשים, א"כ אין מקום להעניש את הצדיקים שלא חטאו.
וזהו שאמר משה לפרעה ועבדיו המשעבדים את ישראל בטענה שהם עושים ומכונים לעשות ציווי ומצות השי"ת, "ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלקים" - ולא מטעם יראת שמים אתם עושים זאת.
