המסר המהדהד של הגר"ח שמואלביץ בשבע ברכות
וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ (א, ו).
פעם כיבדו את הגאון רבי חיים שמואלביץ ראש ישיבת מיר לדבר בשבע ברכות. הרב שהיה כבר מבוגר, קם והחל לומר כך: אני אחד הצדיקים הגדולים בדור, אני אולי גדול הדור, אני תלמיד חכם עצום, אני מדקדק במצוות. האנשים שהיו באותו מעמד חשו שלא בנוח, הם חששו שקרה משהו לרב, ואיך קרה שדווקא אנחנו צריכים להיות במעמד כזה שהרב מתבזה. והרב המשיך... אי אפשר לומר שיש רק יתרונות, נכון שיש לי גם חסרונות, אבל באופן כללי אני באמת בסדר גמור. וכאן סיים הרב ואמר, "כך כל אחד חושב לעצמו"....
אומר ה"ילקוט גרשוני" בשם ה"ערבי נחל", הבעיה היא שכל אחד יודע שיש לו מעלות וחושב שהוא כמעט גדול הדור, נכון שיש "פה ושם חסרונות", אבל בסה"כ הוא מאמין שהוא בסדר. מכאן נובעת כל הגאווה של האדם. הגאווה נובעת מה"סך הכל", אם אתה רוצה להוריד את הגאווה, תנהג לפי הכתוב "והפשיט את העולה", איך? "וניתח אותה לנתחיה", תעבור אבר אבר ותבדוק את המצב, ולא "בסך הכל", אלא אבר אבר.
למשל, המזוזות, מתי בדקת אותם לאחרונה? מתי למדת הלכות תפילין לאחרונה? האם בדקת את כל פרטי ההלכות, או שמאז הבר מצוה ועד עכשיו לא עברת על ההלכות פעם נוספת? ואיך נראית התפילה, השבת, השלום בית, הלימוד? וזהו להפשיט את העולה, איך מורידים את הגאווה? ע"י "וניתח אותה לנתחיה".
