המברק עם המילה הבודדת ר-ח-מ-י-ם שזעזע את כל פולין

וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וגו' (טז, יב).

מאורעות קשים פקדו את ארץ הקודש בשנת תרפ"ט. המאורעות היו אלימות ומעשי טרור אכזריים מצד הערבים נגד היישוב היהודי בארץ ישראל. ביום שישי, י"ז באב תרפ"ט, עם סיום דרשתו של המופתי חאג' אמין אל חוסייני בהר הבית, יצא משער שכם המון רב של מוסלמים מוסתים בשנאה נגד היהודים, כשהם חמושים בסכינים, והסתערו על השכונות היהודיות הנמצאות מחוץ לשער, משני צידי רחוב הנביאים. 19 יהודים נהרגו באותו יום בשכונות אלה. בית הכנסת ובתים יהודיים נהרסו ונשרפו. המוסלמים ניסו לתקוף שכונות יהודיות נוספות בירושלים, ו"מאה שערים" ניצלה אז בנס.

גל הפרעות שטף את ארץ הקודש כולה. למחרת, בעיצומו של יום השבת, הגיעו הפרעות לעיר חברון, שם נערך טבח נורא בבחורי ישיבת "כנסת ישראל" ובקהילה היהודית העתיקה שישבה בחברון. באותו טבח נרצחו 67 יהודים הי"ד ובתיהם נבזזו.

רבי מתתיהו מינץ ורבי שמאי גינזבורג, שני הָרֵעִים מישיבת "שפת אמת", חירפו נפשם ויצאו אל "בית הדואר", בטווח יריות המתפרעים. חייבים לשגר מברק לפולין, שיוכנס אל הקודש פנימה, אל הרבי שליט"א (=מרן האמרי אמת מגור זי"ע), ויתאר את גודל צרותינו מהמתחולל בארץ. נבקש מכ"ק אדמו"ר שליט"א שיעתיר בעד כלל היישוב שיזכו לישועות, הרהרו לעצמם.

"שמאי, הרי ברור שהאנגלים לצד הערבים, הצנזור בוודאי יעכב מברק שיפרט את ההתנכלויות והרציחות", אמר ר' מתי'ס. "וחוץ מזה, כמה כסף יש לנו להשקיע במברק ארוך?". ר' שמאי שקע לרגע בהרהורים ואמר: "תשובה אחת לי לשתי שאלותיך: המברק יכיל מילה אחת בלבד, כך לא נעורר את חמת הצנזור! 'הבה נתחכמה' במילה אחת! וכך גם לא יעלה לנו המברק בכסף רב. נעמיס את כל הצרות והתלאות על תיבה בודדת ומרטיטה: ר-ח-מ-י-ם!

המברק שהגיע לבית הרבי בגור, זעזע את כל פולין. ביום כ"ו באב תרפ"ט זעקו כל כותרות העיתונים היהודיים "רחמים" בהבלטה. עורכי העיתונים היהודיים הבהירו לקוראים, כי זה תוכן ה'דעפעשע' (=מברק) הדחוף שהגיע מירושלים עיר הקודש אל כ"ק האדמו"ר מגור בפולין. גדולי התורה באירופה הכריזו על "תענית ציבור" לתפילה ולזעקה לנוכח הסבל והמצוקה שפקדו את יהודי ארץ הקודש. תושייתו של ר' שמאי עשתה הכל! שכן המילה שבחר לזעוק במברקו העלתה את שוועת אחינו בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה!

הגאון החסיד (פרקי חייו של הגה"ח רבי שמאי גינזבורג זצ"ל; עמ' 100)