ה'שפת אמת': תורה שלומדים בשבת אין בה שכחה

חידוש נפלא אומר הרה"ק השפת אמת בפרשתינו (שנת תרס"ב) "תורה שלומדים בשבת אין בה שכחה", ומבאר בזה סמיכות הפסוקים של "שבת ונפש - ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו בהר סיני שני לוחות העדות" (לא, יז-יח) למה נסמכה שמירת שבת לנתינת התורה למשה רבינו ע"ה, דאיתא במדרש שכל מ' יום הי' לומד ושוכח ואח"כ ניתן לו התורה במתנה, והנה בשבת נתנה תורה והוא יומא דנשמתא. יומא דזכירה. דלית ביה שכחה יעו"ש.

מהלכים רבים נאמרו לבאר את דבריו הקדושים, ויש שביארו בדרך הפשט, בשבת קודש יורדת עם ה'נשמה יתירה' השראה של מנוחה ורוגע, וכדאיתא ברש"י במסכת ביצה (טז. ד"ה נשמה יתירה) וז"ל: "נשמה יתירה - רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרווחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו" עכ"ל. דהיינו שבשבת קודש נשפעות לאדם מנות גדושות של יישוב הדעת ושמחת הנפש.
משל למה הדבר דומה, לאדם שנופש אי שם בכפר קטן הטובל כל כולו בירוק, ויושב במנוחת הנפש בגינת ביתן, בלא שיגיעו לאוזניו שום רעש או טרדה שיפריעו לו את מנוחתו, כי אם ציוצי הציפורים ואוושות העלים, אין ספק שמה שילמד באווירה זו יזכור לעד, מכיון שהיה אז ביישוב הדעת גדול, ולא היו לו מפריעים.

כמו"כ הלומד בשבת קודש שיש לו רוגע פנימי שמזרחת בו הנשמה היתירה, סגולה היא שלא ישכח לימודו, שלא כבימי החול שהאדם טרוד בנפשו, ואינו יכול להתרכז בלימודו.

ולא רק הלומד בשבת, אלא אף הלומד בימות החול 'הלכות שבת' הוי סגולה לזיכרון, וכמו שמסופר (הובא בספר 'אמרי ברוך' עמוד ל) על הרה"ק בעל האמרי ברוך מויז'ניץ זי"ע שבא אליו יהודי ותינה לפניו את צערו, שלדאבונו אינו זוכה לזכור תלמודו, השיב לו הרבי שישקוד וילמד מסכת והלכות שבת, והיינו דאמרינן בזמירות ליל שבת (זמר כל מקדש) "זכרו תורת משה" דמי שרוצה לזכור ולא לשכוח מה שלמד בתורה הקדושה שניתנה לנו ע"י משה רבינו, "במצות שבת גרוסה", יתעסק ויתעמק בלימוד עניני שבת קודש ועי"ז יזכה וישתמר הכל בזיכרונו.