דווקא הארורים נכתבו שיצאו ידי חובה בקריאתן בתורה משא"כ הברכות יתקיימו בפועל
אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם וגו' וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה וגו' אָרוּר הָאִישׁ וגו' (כז, יב-טו).
ויש להבין אמאי נאמר מפורש בקרא דוקא הארורים ולא הברוכים, והוי ליה לומר גם את הברוכים שהרי הקדימו לומר את הברוכים.
ונראה עפ''י דאיתא בשם הה''ק מהר''י מבעלזא ז''ל, דכשלומדים פרשת התוכחות שבתורה ממילא ניצלים מהקללות ח''ו, שהרי אמרו חז''ל (מנחות קי.) העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכמו כן ע''י שעוסקים בפרשת התוכחות ניצלין מן התוכחות עצמן, ונפטרים מן הקללות ע''י הלימוד.
ועפ''ז אתי שפיר מה שנכתב בתורה דוקא הארורים, כדי שעל ידי שילמדו ישראל את הארורים יפטרו ממנה, אבל הברכות אין צריך לכתוב כי אלו יתקיימו בפועל.
ובזה יובן מה שנאמר להלן (כח, סא) גַּם כָּל חֳלִי וְכָל מַכָּה אֲשֶׁר לֹא כָתוּב בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת יַעְלֵם ה' עָלֶיךָ וגו', וקשה וכי לא סגי הקללות שנאמרו בהדיא עד שהוצרך להוסיף גם מה שאינו כתוב. ולהנ''ל א''ש, דע''י שלומדים הקללות ניצולים מהם, ותינח אלו הכתובים, אבל אלו שאינן כתובים הלא לא שייך בהם לימוד, ועל כן נאמר דגם כל חלי וגו' אשר לא כתוב וגו', הכל נכלל בפרשה זו, ממילא כשילמדו פרשה זו יהיו נפטרים מכל הקללות האפשריות גם מאלו שאינם כתובים בפירוש וא''ש.
