גם בזמננו אליהו מקריב קרבנות - לכן נכתבו פרשיות הקרבנות בפרשת פינחס

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדו (כח, ב).

יש לפרש סמך שבת לתמידין, לרמוז: מה שבת לעולם, אף תמידין. שאף על פי שמשחרב המקדש בטלו תמידין מלמטה, מלמעלה לא בטלו, דמיכאל שר הגדול מקריב שני כבשים של אש במזבח של מעלה. את הכבש אחד בבקר ואת הכבש אחד בין הערבים, כאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה יב, ב; מנחות קי, א), והביאו הילקוט חדש.

ומה טוב ומה נעים, עם מה ששמעתי מספר הפליאה, שאליהו ז"ל מקריב בכל יום כאן במקום המקדש של מטה, במקדש הנעלם, כל הקרבנות שהיו נקרבים בזמן שהמקדש היה בגלוי. עד כאן.
ולכן לרמוז על זה, סמך שבת לתמידין, לומר, מה שבת אינו בטל לעולם, גם התמידין.
ולרמוז גם על שאר הקרבנות שלא בטלו, סמך אחר פרשת שבת, פרשיות של קרבנות ראשי חדשים והמועדות, ונכון.
ובזה פירש החכם השלם כה"ר ידידיה אבולעפיה נר"ו, דלרמוז ד'פינחס זה אליהו' מקריב היום הקרבנות, נכתבו ענייני הקרבנות בפרשת פינחס.
וגם תראה פסוק ראשון מפרשת הקרבנות (כח, ב) 'צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו', מתיבת 'לאשי' ועד סוף הפסוק, אותיות נ"ב, כמספר 'אליהו'. כלומר, 'צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי', ובזמן שאין בני ישראל יכולים, דהיינו בגלות, אליהו יקריבם. ולזה רמז כאן שם 'אליהו'.

ספר 'סמוכים לעד' - לבעל שבט מוסר