בצלאל אמר למשה: מכיר אני את טבע ההמון
וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי וגו' עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה (לח, כב). וברש"י משה ציוה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואחר כך משכן, אמר לו בצלאל מנהג עולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו. וכו'. אמר לו משה בצל א-ל היית, כי בודאי כך ציוה לי הקדוש ברוך הוא.
הכוונה בזה י"ל, דמשה רבינו ע"ה לא הי' יכול לצייר בעצמו שמי שהוא מישראל יגע בארון הקודש לחללו ח"ו, ואף כשיעמוד באמצע הרחוב, בסרטי' ופלטי', יהי' בקדושתו, כי הלא ארון הקודש הוא, ומי יהין לנגוע בו, וע"כ אמר לעשות תחילה ארון, כי סוף מעשה במחשבה תחילה ולהעמידו בכל מקום שהוא.
אבל בצלאל אמר לו: משה רבי, מכיר את טבע ההמון יותר ממך, כי אני שרוי בתוכם לכן אני אומר, כי יש סכנה צפויה אף בעד קדושת הארון אם לא יהיה מקום משכן סביבו בקרשים גבוהים וחזקים, וגם הם יהיו מאוחדים ומאוגדים בבריחים חזקים ובריח אחד תיכן שיסובב מעבר לעבר, ואז כשיחדיו יהיו תואמים רק באופן זה יהיה הארון משומר.
וע"ז אמר לו משה: 'בצלאל', בצל א-ל היית, - פי' אתה מכיר את 'הצללים', צדדי הצל, אמת היא שלא דימיתי כזאת, אמנם הצדק אתך וכן נצטוויתי.
