ביאר את התורה בע’ לשון - שתהיה להם תקומה בגלות
בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה (א, ה). וברש"י באר - בשבעים לשון.
וי"ל למה ביאר כאן התורה בשבעים לשון. ובזה גם יבואר הפסוק (תהלים פז, ו) 'ה' יספור בכתוב עמים זה יולד שם סלה'.
הכלל, כי לפעמים כתיב בתורה תיבת התרגום, כגון 'יגר שהדותא' (בראשית לא, מז) וכן הלשון של שאר אומות, כגון 'טוטפת' (שמות יג, טז) ט"ט בכתפי שתים פת באפריקי שתים (מנחות לד.), וכן 'הן' בלשון יוני אחת (שבת לא:), וכן שאר לשונות שכתוב בתורה מלשונות הגויים. וחד טעם הוא, כי הלשון של כל האומות הוא החיות מן האומה, ולשון הקודש הוא של ישראל לבד.
ובאמת ישראל שמעו התורה בסיני רק בלשון הקודש (עי' ברכות יג. מגילה יז:), והקב"ה המביט מראשית אחרית שראה שישראל צריכין להיות בגלות, לזה כתב בתורה לשון של שאר אומות, שעל ידי זה יהיה להם אחיזה בחיות שלהם, שהוא הלשון בהתורה הקדושה, בכדי שישראל יוכל להיות להם תקומה בגלות.
וזהו הרמז בפסוק 'ה' יספור בכתוב עמים', כלומר שהקב"ה כתב בתורה איזה כתב מן העמים שאר האומות, 'זה יולד שם סלה', בכדי שהצדיק יוכל לקיים שם, כי הצדיק נקרא 'זה' כמאמר חכמינו ז"ל (ברכות ו:) כל העולם לא נברא אלא לצוות ל'זה'. וזהו הרמז 'זה' יולד שם סלה, בכדי שהצדיק יהיה לו קיום בגלות. וזהו 'בארץ מואב' כי בארץ ישראל לא היה רק לשון הקודש, אבל בארץ מואב שהוא ארץ הגויים חוץ לארץ ישראל, צריך לבאר התורה בכל הלשונות בכדי לקיים ישראל בגלות.
