שִׁיטוֹת לִמּוּד באֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבבָבֶל
בִּתְקוּפַת הַגמרא הָיוּ נוֹהֲגִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְבָבֶל שְׁתֵּי שִׁיטוֹת לִמּוּד שׁוֹנוֹת.
בְּבָבֶל, בְּעֵת שֶׁתַּלְמִיד חָכָם אָמַר דְּבַר הֲלָכָה שֶׁסָּבַר מִדַּעְתּוֹ, הָיוּ מַתְחִילִים לָדוּן בִּדְבָרָיו בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ באופן כזה שחֲבֵרָיו תַּלְמִידֵי הַחֲכָמִים נִסּוּ לִמְצֹא קֻשְׁיוֹת עַל דְּבָרָיו וּלְנַסּוֹת לִדְחוֹתָם, וְהוּא הָיָה מְנַסֶּה לְתָרֵץ אֶת קֻשְׁיוֹתֵיהֶם וְלִפְרֹךְ אֶת דְּחִיּוֹתֵיהֶם, כָּל זֹאת כְּדֵי לְבָרֵר אֶת הַהֲלָכָה עַד תֻּמָּהּ.
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא נָהֲגוּ כָּךְ, אֶלָּא בְּעֵת שֶׁאַחַד הַחֲכָמִים אָמַר דְּבַר הֲלָכָה הָיוּ מְעַיְּנִים בִּדְבָרָיו בְּנַחַת וְחוֹשְׁבִים אוּלַי יֵשׁ לָהֶם קֻשְׁיָה וְאִם כֵּן מְחַפְּשִׂים לָהּ תֵּרוּץ, אֲבָל לֹא נָהֲגוּ בְּצוּרָה שֶׁל וִכּוּחִים.
