מציאה ועבד עברי

בְּדַף זֶה בגמרא לוֹמְדִים, שחכמים תקנו שֶׁבַּת קטנה שֶׁמָּצְאָה מְצִיאָה, צְרִיכָה לְהָבִיא אוֹתָהּ לְאָבִיהָ. מַדּוּעַ? מִפְּנֵי שֶׁהָאַבָּא מפרנס את ביתו, והאחריות היא עליו, ובמקביל כאשר היא מוצאת מציאה –המציאה שייכת לאבא. מכוח ההדדיות הזו תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁהבת תָּבִיא אֶת הַמְּצִיאוֹת לְאָבִיהָ.

בְּדַף זֶה עוֹסְקִים גַּם בְּפָרָשַׁת עֶבֶד עִבְרִי.

אִם יְהוּדִי גָנַב וְאֵין לוֹ כֶסֶף כְּדֵי לְשַׁלֵּם אֶת גְנֵבָתוֹ, בֵּית הַדִּין מוֹכֵר אוֹתוֹ לִיהוּדִי אַחֵר, וְהוּא נִהְיֶה עַבְדּוֹ. זֶהוּ "עֶבֶד עִבְרִי". לֹא רַק גַּנָּבִים נִמְכָּרִים כְּעֶבֶד עִבְרִי, אֶלָּא אִם יְהוּדִי רוֹצֶה הוּא יָכוֹל לִמְכֹּר אֶת עַצְמוֹ לִיהוּדִי אַחֵר וּלְשַׁמֵּשׁ כְּעַבְדּוֹ.

אֲדוֹנָיו שֶׁל עֶבֶד עִבְרִי חַיָּב לִדְאֹג לְכָל מַחֲסוֹרוֹ, לָתֵת לוֹ אֹכֶל, שְׁתִיָּה וּמָקוֹם לָלוּן. הָאָדוֹן חַיָּב לָתֵת לָעֶבֶד אֶת אוֹתָם סוּגֵי הַמַּאֲכָלִים שֶׁהוּא עַצְמוֹ אוֹכֵל, וְלִפְעָמִים הָעֶבֶד חַי אַף בְּנוֹחוּת יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר הָאָדוֹן, לְמָשָׁל, אִם יֵשְׁנָה כָּרִית אַחַת בִּלְבָד בַּבַּיִת, הָאָדוֹן צָרִיךְ לָתֵת אוֹתָהּ לְעַבְדּוֹ וְהוּא עַצְמוֹ יָשֵׁן לְלֹא כָרִית. עד כדי כך שמרה התורה על כבודו וזכויותיו של העבד.

(מאורות הדף היומי / תלמוד ישראלי).