מַדּוּעַ גֵּרְשׁוֹן לֹא אָכַל?
גֵּרְשׁוֹן הַחַקְלַאי הָיָה חָרוּץ וְזָרִיז. הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר הָיָה מִתְעוֹרֵר לִקְרִיאוֹת הַתַּרְנְגוֹלִים, מִתְכּוֹנֵן לתפילה וּלְאַחַר הַתְּפִלָּה היה מגיע לְבֵיתוֹ לֶאֱכֹל אֲרוּחַת בֹּקֶר.
בְּאַחַד הַיָּמִים מִיָּד לְאַחַר הַתְּפִלָּה חָזַר גֵּרְשׁוֹן לְבֵיתוֹ, ואִשְׁתּוֹ הֵכִינָה לוֹ ארוחת בוקר, אַךְ הוּא אָמַר לָהּ: " תודה רבה, אֲבָל עֲדַיִן אֵינִי יָכוֹל לֶאֱכֹל".
- "מַדּוּעַ?"
- "אַתְּ הֲרֵי יוֹדַעַת, שֶׁבְּכָל בֹּקֶר אֲנִי מַגִּישׁ לַפָּרוֹת תֶּבֶן כְּדֵי שֶׁתֹּאכַלְנָה, וְהַיּוֹם עוד לא הספקתי לעשות זאת, וּבַגמרא אנו לוֹמְדִים כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּעֲלֵי חַיִּים אֵינוֹ רַשַּׁאי לֶאֱכֹל עַד שֶׁיאכִיל אוֹתָם!".
הלכו גרשון ואִשְׁתּוֹ אֶל הָרֶפֶת, נָתְנָו אֹכֶל לִפְנֵי הַפָּרוֹת, וְרק אז גֵרְשׁוֹן ישב לאכול את ארוחת הבוקר שלו.
