כָּל הָאוֹמֵר לֹא לָוִיתִי - כְּאוֹמֵר לֹא פָרַעְתִּי
אֶל חֶדֶר מוֹשַׁב בֵּית הַדִּין נִכְנְסוּ הַתּוֹבֵעַ חַיִּים וְעוֹד אָדָם - "הַנִּתְבָּע".
מִי הַתּוֹבֵעַ? שָׁאַל רֹאשׁ בֵּית הַדִּין, ןחַיִּים עָנָה: "אֲנִי".
מָה אַתָּה טוֹעֵן? "אֲנִי טוֹעֵן שֶׁהַנִּתְבָּע לָוָה מִמֶּנִּי מֵאָה שְׁקָלִים וְלֹא הֶחֱזִיר לִי".
וּמָה אַתָּה טוֹעֵן? שָׁאַל הַדַּיָּן אֶת הַנִּתְבָּע. הַנִּתְבָּע הֵשִׁיב: "מֵעוֹלָם לֹא לָוִיתִי מִמֶּנּוּ!". הַנִּתְבָּע לֹא יָדַע שֶׁמֵּאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת מַמְתִּינִים שְׁנֵי עֵדִים. הֵם נִכְנְסוּ וְהֵעִידוּ: "רָאִינוּ אֶת הַנִּתְבָּע לוֹוֶה מֵאָה שְׁקָלִים מֵחַיִּים".
אָמַר הַנִּתְבָּע: "אומנם לָוִיתִי מִמֶּנּוּ, אֲבָל כְּבָר הֶחֱזַרְתִּי לוֹ אוֹתָם".
אָמְרוּ לוֹ הַדַּיָּנִים: "עַכְשָׁיו כְּבָר מְאֻחָר. אִם בַּהַתְחָלָה הָיִיתָ אוֹמֵר: נָכוֹן, לָוִיתִי, אֲבָל פָּרַעְתִּי, הָיִיתָ זוֹכֶה בַּדִּין עַד שֶׁחַיִּים הָיָה מֵבִיא הוֹכָחָה שֶׁלֹּא פָּרַעְתָּ. אֲבָל בָּרֶגַע שֶׁטָּעַנְתָּ: לֹא לָוִיתִי, בְּכָךְ הוֹדֵיתָ שֶׁלֹּא הֵבֵאתָ לוֹ מֵאָה שְׁקָלִים, וְלָכֵן עָלֶיךָ לְשַׁלֵּם אוֹתָם".
הֲלָכָה זוֹ אָמַר רָבָא בְּקִצּוּר: "כָּל הָאוֹמֵר לֹא לָוִיתִי - כְּאוֹמֵר לֹא פָרַעְתִּי".
