חיוב נָשִׁים בְּמִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה
לָמַדְנוּ שֶׁנָּשִׁים פְּטוּרוֹת מִ"מִּצְווֹת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמָן גְּרָמָן" - מִצְווֹת שֶׁחַיָּבִים בָּהֶן בִּגְלַל זְמָן שֶׁהִגִּיעַ. בְּמִצְוַת סֻכָּה, לְמָשָׁל, מִתְחַיְּבִים כִּי הִגִּיעַ חַג הַסֻּכּוֹת, וְלָכֵן נָשִׁים פְּטוּרוֹת מִמִּצְוַת סֻכָּה.
מתוך הכלל הזה אנו למדים שֶׁנָּשִׁים פְּטוּרוֹת גם מִמִּצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה. על כך שואל הגמרא- מַדּוּעַ הֵן פְּטוּרוֹת? הֲרֵי מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה אֵינָהּ תְּלוּיָה בִּזְמָן, כַּנֶּאֱמַר "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", אִם כֵּן, מַדּוּעַ נָשִׁים אֵינָן חַיָּבוֹת בְּמִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה?
הַתְּשׁוּבָה לִשְׁאֵלָה זוֹ הִיא דְּרָשָׁה מְיֻחֶדֶת האומרת שֶׁרַק מִי שֶׁיֵּשׁ מִצְוָה לְלַמֵּד אוֹתוֹ תּוֹרָה, יֵשׁ לוֹ גַּם מִצְוָה לִלְמֹד בְּעַצְמוֹ תּוֹרָה. וְהִנֵּה, יֶשְׁנוֹ פָּסוּק מְיֻחָד בְּמִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה: "וְלִמַּדְתֶּם אוֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם", וַחֲזַ"ל דָּרְשׁוּ: "אֶת בְּנֵיכֶם" - "וְלֹא אֶת בְּנוֹתֵיכֶם". כְּמוֹ כֵן נֶאֱמַר: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" - "וְלֹא לִבְנוֹתֶיךָ". מִכָּךְ שֶׁאֵין חוֹבָה לְלַמֵּד תּוֹרָה לְנָשִׁים, אָנוּ לְמֵדִים גַּם שֶׁהֵן בְּעַצְמָן אֵינָן חַיָּבוֹת לִלְמֹד תּוֹרָה. אינן חייבות- אך בוודאי זה רצוי וחשוב.
