חֲרָטָה בְּבֵית דִּין
כְּשֶׁיֵּשׁ וִכּוּחַ בְּעִנְיְנֵי מָמוֹנוֹת - עַל שְׁנֵי הַצְּדָדִים לָגֶשֶׁת אֶל בֵּית הַדִּין שֶׁיִּפְסְקוּ מִי צוֹדֵק.
לֹא כָּל אָדָם רָאוּי לְהִתְמַנּוֹת לְדַיָּן וְגַם מִי שֶׁכְּבָר נִתְמַנָּה לְדַיָּן יֵשׁ לִפְעָמִים שֶׁהוּא אֵינוֹ יָכוֹל לָדוּן דִּין מְסֻיָּם. לְמָשָׁל, אִם אַחַד הַצְּדָדִים הוּא קְרוֹב מִשְׁפָּחָה שֶׁלּוֹ הוּא פָּסוּל לָדוּן.
בְּדַף זֶה לוֹמְדִים שֶׁאִם בְּכָל זֹאת בַּעֲלֵי הַדִּין מַסְכִּימִים שֶׁקְּרוֹב מִשְׁפַּחְתָּם יָדוּן - הוּא רַשַּׁאי לְדוּנָם. לְמָשָׁל, אַחַד הַצְּדָדִים יָכוֹל לוֹמַר לַצַּד הַשֵּׁנִי: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאָבִיךָ דַּיָּן, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא קְרוֹב מִשְׁפַּחְתְּךָ הוּא נֶאֱמָן עָלַי וַאֲנִי מַסְכִּים לְהִדַּיֵּן אֶצְלוֹ.
וּמָה הַדִּין אִם לְפֶתַע הוּא מִתְחָרֵט וְאוֹמֵר: בְּעֶצֶם אֵינִי מַסְכִּים שֶׁאָבִיךָ יָדוּן אוֹתָנוּ?
וּבְכֵן, אִם עֲדַיִן לֹא נִפְסַק הַדִּין - הוּא יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ. אֲבָל אִם שְׁנֵי הַצְּדָדִים עָשׂוּ קִנְיָן מְחַיֵּב לִפְנֵי שֶׁהִתְחִיל הַדִּיּוּן, שֶׁהֵם מִתְחַיְּבִים שֶׁלֹּא יִתְחָרְטוּ, יוֹתֵר אֵינָם יְכוֹלִים לְהִתְחָרֵט.
