הָעֶבֶד הַמִּשְׁתּוֹלֵל
באופן עקרוני, אָדָם אַחֲרַאי עַל הַמָּמוֹן שֶׁלּוֹ, וְאִם מָמוֹנוֹ הִזִּיק עָלָיו לְשַׁלֵּם אֶת הַנֶּזֶק. אולם גם לדין זה יש יוצא דופן, כגון במקרה הבא.
הָיָה אָדָם עָשִׁיר שֶׁהָיוּ לוֹ עֲבָדִים כְּנַעֲנִים רַבִּים. אֶחָד מעבדיו מֵהֶם נִתְקַף בְּטֵרוּף וְהִצִּית אֵשׁ בִּמְקוֹמוֹת שׁוֹנִים בְּרַחֲבֵי הָעִיר, פָּתַח בּוֹרוֹת בָּרְחוֹב וְגָרַם נְזָקִים שׁוֹנִים.
תָּפְסוּהוּ וְהֵבִיאוּהוּ בִּפְנֵי אֲדוֹנָיו בִּדְרִישָׁה נֶחֱרֶצֶת: שְׁמֹר עַל הָעֶבֶד שֶׁלְּךָ, וְשַׁלֵּם עַל הַנְּזָקִים שֶׁעָשָׂה.
אָכֵן, בְּעָלָיו שֶׁל עֶבֶד כְּנַעֲנִי צָרִיךְ לִשְׁמֹר עָלָיו שֶׁלֹּא יַזִּיק, אֲבָל יֶשְׁנָהּ תַּקָּנָה מְיֻחֶדֶת שֶׁאִם הָעֶבֶד הִזִּיק, אֲדוֹנָיו אֵינוֹ צָרִיךְ לְשַׁלֵּם אֶת הַנְּזָקִים. מַדּוּעַ?
כִּי חֲכָמִים חָשְׁשׁוּ שֶׁעֶבֶד שֶׁיִּרְצֶה לְצַעֵר אֶת אֲדוֹנָיו, יַעֲשֶׂה נְזָקִים חֲמוּרִים וְיִגְרֹם לַאֲדוֹנָיו לְהִתְחַיֵּב כְּסָפִים רַבִּים כְּדֵי לְשַׁלֵּם עַל הַנְּזָקִים.
