הַקֶּרֶשׁ וְהַצַּלָּחוֹת הַשְּׁבוּרוֹת
יום אחד הגיעו לבית הדין שני אנשים. הָאֶחָד הֶחֱזִיק סֶט צַלָּחוֹת שָׁבוּר, וְהַשֵּׁנִי אָחַז בְּקֶרֶשׁ גָּדוֹל. וכך היו טענותיהם- אָמַר בַּעַל הַצַּלָּחוֹת הַשְּׁבוּרוֹת: רַבּוֹתַי הַנִּכְבָּדִים! הָלַכְתִּי לְתוּמִי בָּרְחוֹב כְּשֶׁהַצַּלָּחוֹת בְּיָדִי, וּלְפָנַי הָלַךְ הָאיש הזה כְּשֶׁעַל כְּתֵפוֹ קֶרֶשׁ. לְפֶתַע הוּא עָצַר, וַאֲנִי נִתְקַעְתִּי עִם הַצַּלָּחוֹת בַּקֶּרֶשׁ, וְהֵן הִתְנַפְּצוּ. אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהוּא צָרִיךְ לְשַׁלֵּם לִי.
שאלו הדיינים את בַעַל הַקֶּרֶשׁ: "מַדּוּעַ עָצַרְתָּ?".
ענה בַּעַל הַקֶּרֶשׁ: "מה זה משנה למה עצרתי? כֵּיצַד מַשְׁפִּיעָה סִבַּת הָעֲצִירָה עַל הַדִּין?".
הִסְבִּיר לוֹ הָדיין: הגמרא מלמדנו שֶׁאִם עָצַרְתָּ כְּדֵי לָנוּחַ - אַתָּה חַיָּב, כִּי לִפְנֵי עֲצִירָתְךָ הָיִיתָ צָרִיךְ לְהַזְהִיר אֶת הָאֲנָשִׁים שֶׁהוֹלְכִים מֵאֲחוֹרֶיךָ. אֲבָל אִם עָצַרְתָּ כְּדֵי לְסַדֵּר אֶת הַקֶּרֶשׁ עַל כְּתֵפְךָ, אַתָּה פָּטוּר. מַדּוּעַ? כִּי הָיִיתָ טָרוּד בְּטִפּוּל בַּקֶּרֶשׁ, וּבְמַצָּב כָּזֶה אֲנָשִׁים צְרִיכִים לְהִזָּהֵר מִן הַקֶּרֶשׁ גַּם בְּלִי שֶׁתַּזְהִיר אוֹתָם.
