הַמַּלְוֶה הַנֶּאֱמָן
מַעֲשֶׂה בְּלוֹוֶה וּמַלְוֶה שֶׁסִּכְּמוּ בֵּינֵיהֶם שֶׁהַמַּלְוֶה יְקַבֵּל אֶת אַחַת הַקַּרְקָעוֹת שֶׁל הַלּוֹוֶה וְיֹאכַל מִפֵּרוֹתֶיהָ זְמָן מְסֻיָּם וּכָךְ יִפָּרַע הַחוֹב, וְכָךְ הֵם כָּתְבוּ בִּשְׁטַר הַהַלְוָאָה.
אַחֲרֵי שָׁלֹשׁ שָׁנִים אָמַר הַלּוֹוֶה לַמַּלְוֶה: הַחֲזֵר לִי אֶת הַשָּׂדֶה, כְּבָר נִגְמַר הַזְּמָן שֶׁסִּכַּמְנוּ שֶׁהַשָּׂדֶה תִּהְיֶה אֶצְלְךָ. וְאִלּוּ הַמַּלְוֶה טָעַן: מַה פִּתְאֹם, סִכַּמְנוּ שֶׁהִיא תִּהְיֶה אֶצְלִי חָמֵשׁ שָׁנִים, לֹא פָּחוֹת.
כְּשֶׁבָּאוּ לִפְנֵי הַדַּיָּנִים הֵם אָמְרוּ לַמַּלְוֶה: הוֹצֵא אֶת הַשְּׁטָר, וְאִם אֱמֶת כִּדְבָרֶיךָ יִהְיֶה כָּתוּב בּוֹ שֶׁאַתָּה זַכַּאי לְהַחֲזִיק אֶת הַשָּׂדֶה חָמֵשׁ שָׁנִים. אֲבָל הַמַּלְוֶה אָמַר שֶׁהַשְּׁטָר אָבַד לוֹ. עַתָּה עַל הַדַּיָּנִים לְהַחְלִיט אֵצֶל מִי תִּהְיֶה הַשָּׂדֶה בַּשְּׁנָתַיִם הַבָּאוֹת. מָה עוֹשִׂים?
רַב יְהוּדָה פָּסַק שֶׁבְּמִקְרֶה כָּזֶה הַמַּלְוֶה נֶאֱמָן מפני שאִם הַמַּלְוֶה הָיָה שַׁקְרָן הוּא הָיָה יָכוֹל לוֹמַר: הַשָּׂדֶה הַזּוֹ שֶׁלִּי, שהרי הַכֹּל רוֹאִים שֶׁאֲנִי מְעַבֵּד אוֹתוֹ כְּבָר שָׁנִים אֲחָדוֹת, וַאֲפִלּוּ אִם הַלּוֹוֶה יָבִיא רְאָיָה שֶׁלִּפְנֵי כֵן הוּא הָיָה שֶׁלּוֹ, זֶה לֹא יַעֲזֹר לוֹ, מִפְּנֵי שֶׁבְּמַסֶּכֶת בָּבָא בַּתְרָא לוֹמְדִים שֶׁאָדָם שֶׁמְּעַבֵּד שָׂדֶה לְפָחוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וּמֵעוֹלָם הַבְּעָלִים הַקּוֹדֵם לֹא מָחָה כְּנֶגְדּוֹ שֶׁהוּא גּוֹזֵל אוֹתוֹ – יש לו חזקה בשדה הזה.
