הַגַּנָּב שֶׁרָצָה לְשַׁלֵּם לְעַצְמוֹ
אָדָם שֶׁגָּנַב חֵפֶץ מֵחֲבֵרוֹ וְנִשְׁבַּע בְּבֵית דִּין שֶׁהוּא לֹא גָּנַב, וְאַחַר כָּךְ הִתְבָּרֵר שֶׁהוּא כֵּן הַגַּנָּב, צָרִיךְ לְהַחֲזִיר לְבַעַל הַחֵפֶץ גַּם תּוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ. לְמָשָׁל, אִם הוּא גָּנַב אֶלֶף שְׁקָלִים, עָלָיו לְהַחֲזִיר אֶלֶף שְׁקָלִים וְעוֹד מָאתַיִם שְׁקָלִים - חֲמִישִׁית מִשֹּׁוִי הַגְּנֵבָה, וְגַם לְהָבִיא קָרְבָּן.
וּמָה הַדִּין אִם אָדָם גָּנַב מֵאָבִיו?
לכאורה מַה זֶּה מְשַׁנֶּה? לָמָּה שֶׁלֹּא יְשַׁלֵּם?
וּבְכֵן, אָנוּ מְדַבְּרִים עַל מִקְרֶה שֶׁבּוֹ אָדָם גָּנַב מֵאָבִיו, נִשְׁבַּע לַשֶּׁקֶר שֶׁהוּא לֹא גָּנַב, וְאַחַר כָּךְ הָאָב נִפְטַר. לְמִי יְשַׁלֵּם הַבֵּן, הַאִם לְעַצְמוֹ? הֲרֵי הוּא יוֹרֵשׁ אֶת אָבִיו!
מָה עוֹשִׂים?
במקרה כזה אומר הגמרא שהוּא אֵינוֹ יָכוֹל לָקַחַת לְעַצְמוֹ אֶת הַכֶּסֶף, אֶלָּא יִתֵּן אוֹתוֹ לְיוֹרְשִׁים אֲחֵרִים, וְלֹא יִקָּחֶנּוּ לְעַצְמוֹ.
זה הכלל- אם גנב נשבע לשקר ואחר כך הודה בעצמו צריך לשלם חומש. אבל אם נשבע לשקר ואחר כך באו עדים שגנב, משלם רק כפל. ואם גנב מאביו ונשבע לשקר, ואביו מת ואחר כך הודה שגנב, מחזיר חומש לאחיו.
