"הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה"
בְּדַף זֶה לוֹמְדִים עַל "הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה" שֶׁעַל גַּבָּיו. גַם בִּתְקוּפַת הַתגמרא הָיוּ בָתִּים רַבִּים בְּנוּיִים קוֹמָה עַל גַּבֵּי קוֹמָה. הַקּוֹמָה הַשְּׁנִיָּה כֻּנְּתָה "עֲלִיָּה" מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לַעֲלוֹת אֵלֶיהָ בְּמַדְרֵגוֹת וְלָכֵן הִיא פָּחוֹת נוֹחָה.
מַעֲשֶׂה בְּאָדָם שֶׁהָיָה לוֹ בַּיִת עִם עֲלִיָּה וְהוּא אָמַר לַחֲבֵרוֹ: "בִּרְצוֹנִי לִמְכֹּר לְךָ בַּיִת". הִסְכִּים הֶחָבֵר, שִׁלֵּם אֶת הַכֶּסֶף וְהוֹבִיל אֶת חֲפָצָיו עַל עֶגְלַת מַשָּׂא אֶל הַבַּיִת הֶחָדָשׁ. הקונה וְכָל בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ הִתְרַגְּשׁוּ מְאֹד לִקְרַאת הַבַּיִת הֶחָדָשׁ. וְהִנֵּה, הֵם הִגִּיעוּ אֶל הַבַּיִת, הקונה יָרַד מִן הַחֲמוֹר, נִגַּשׁ אֶל דֶּלֶת הַבַּיִת כְּדֵי לִפְתֹּחַ אוֹתָהּ וּלְהַפְתָּעָתוֹ גִּלָּה כִּי הַמּוֹכֵר כְּלָל לֹא פִּנָּה אֶת חֲפָצָיו, אֶלָּא הוּא יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ כֻּרְסָתוֹ וְלוֹגֵם תֵּה.
"סְלִיחָה?!" אָמַר הַקּוֹנֶה בְּתַדְהֵמָה, "אוּלַי טָעִיתִי? לֹא סִכַּמְנוּ שֶׁהַיּוֹם אֲנִי יָכוֹל לְהִכָּנֵס לַבַּיִת שֶׁקָּנִיתִי?". "כֵּן, בְּוַדַּאי", הֵשִׁיב הַמּוֹכֵר, אַתָּה יָכוֹל לְהִכָּנֵס. עֲלֵה לָעֲלִיָּה לְמַעְלָה, זוֹ הַדִּירָה שֶׁלְּךָ!". תָּמַהּ הַקּוֹנֶה: "עֲלִיָּה?! מַה פִּתְאֹם? אֲנִי קָנִיתִי אֶת הַבַּיִת, לֹא אֶת הָעֲלִיָּה!".
הַגמרא אומרת שבמקרה שכזה- הַצֶּדֶק דווקא עִם הַמּוֹכֵר, כִּי בְּנֵי אָדָם קוֹרְאִים לַעֲלִיָּה גַּם בְּשֵׁם "בַּיִת", וְלָכֵן הַמּוֹכֵר יָכוֹל לוֹמַר שֶׁהִתְכַּוֵּן לָעֲלִיָּה וְלֹא לַקּוֹמָה הָרִאשׁוֹנָה.
