הֶקְדֵּשׁ ושְׁטַר חוֹב
מַעֲשֶׂה במָרְדְּכַי שֶׁהִלְוָה כֶּסֶף לְיוֹסֵף. עָמַד יוֹסֵף וְכָתַב שְׁטַר-חוֹב לְמָרְדְּכַי.
בִּשְׁטַר-הַחוֹב כָּתַב הַלּוֹוֶה לַמַּלְוֶה שֶׁהוּא מְיַחֵד אֶת הַשּׁוֹר הַגָּדוֹל שֶׁלּוֹ לְפִרְעוֹן הַחוֹב, כלומר- שאִם יוֹסֵף הלווה לֹא יִפְרַע אֶת הַחוֹב בַּמּוֹעֵד, רַשַּׁאי מָרְדְּכַי לִגְבּוֹת אֶת הַשּׁוֹר הַגָּדוֹל כְּפֵרָעוֹן.
וְהִנֵּה, בְּאַחַד הַיָּמִים הֶחְלִיט יוֹסֵף כִּי בִּרְצוֹנוֹ לַעֲשׂוֹת מִצְוָה. הוּא נִגַּשׁ אֶל הָרֶפֶת, רָאָה אֶת הַשּׁוֹר הַגָּדוֹל וְהֶחָסֹן וְאָמַר: "הֲרֵי הַשּׁוֹר הַזֶּה הֶקְדֵּשׁ!". מִיָּד אַחַר כָּךְ נִזְכַּר יוֹסֵף שֶׁהַשּׁוֹר הַזֶּה מְשֻׁעְבָּד לְר' מָרְדְּכַי, אַךְ כְּבָר הָיָה מְאֻחָר מִדַּי. הַשּׁוֹר הֶקְדֵּשׁ!
אַחֲרֵי זְמַן-מָה יוֹסֵף נִקְלַע לִקְשָׁיִים וְלֹא הָיָה יָכוֹל לִפְרֹעַ אֶת הַחוֹב שֶׁלּוֹ. פָּנָה מָרְדְּכַי לְגִזְבַּר הַהֶקְדֵּשׁ, הֶרְאָה לוֹ אֶת שְׁטַר הַחוֹב וְאָמַר: "בֶּאֱמֶת לֹא נָעִים לִי, אֲבָל אֲנִי צָרִיךְ לָקַחַת אֶת הַשּׁוֹר". הֵשִׁיב לוֹ הַגִּזְבָּר: "מָרְדְּכַי, יֵשׁ הֲלָכָה מְפֹרֶשֶׁת, שֶׁהֶקְדֵּשׁ חָזָק יוֹתֵר מִשִּׁעְבּוּד שֶׁל שְׁטַר חוֹב, וְלָכֵן אֵינְךָ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת הַשּׁוֹר מֵהֶקְדֵּשׁ".
